המאבק הסתיים.
שורת הלוחמים צועדת בדממה,
אל עבר התהום,
ומבטיהם חתומים.
הלב,
נדמה שנעקר כבר מזמן...

ואולי בעצם,
זה רק ילד קטן.
כלל לא משנה.

אפילו השמש עטתה את גלימת הכניעה,
ושולחת קרני קור מרעידות.
החושך הכניע.
מדוע לקח לו זמן רב כל כך,
להראות את כוחו?
כאילו שיחק עם העולם,
העולם בנה בניינים,
והוא הרס.
והעולם,
לא התייאש,
כמה פתטי...

לכי ילדה מסכנה,
הגיע הזמן לנטוש,
את לא מפסידה כאן דבר,
הרי,
ממילא מעולם לא חיית.

שורת הלוחמים צועדת אל קצה גבול היכולת,
אל קצה העולם,
נופלים בדממה פוצעת.

ואולי זאת אני,
כלל לא משנה.