היא מתקשרת ואני לא מוצא מטרה.
זה נחמד, זה נחמד, אמר פעם ארקדי. אני יודע למה התכוון.
האמת שלי מכריחה אותי, ולא ברור למה, למצוא מטרה לשיחות האלו.
בכל שלב אחר בחיים שלי, הייתי פשוט זורם איתה, היא החולשה שלי,
אני לא ממש מסוגל להגיד לה לא. עכשיו זה שונה.
היא מתקשרת שוב, אני מפסיד את הפואנטה בשיחה, בחיפוש משמעות
ומטרה. אני יודע את זה עכשיו - אני לא זוכר את השיחה.
זה בהחלט נחמד, ארקדי, זה אפילו יותר, נעים לי לשוחח איתה.
בצורה מפתיעה, אני יוצא חזק יותר מהשיחות האלו, שונה מבעבר,
אני מרגיש נשכר, חצי מנצח.
היא מתקשרת ואפילו מזכירה שהיא אוהבת אותי, מתגעגעת פחות
ואוהבת יותר. המטרה שונה. עכשיו אני מחפש מטרה אחרת.
ארקדי אמר שהוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד, זה נחמד, ארקדי
צדק.
אתמול זה היה יותר מנחמד, הפתיע בהתחלה, המשיך נחמד ונגמר עם
הרגשה של עוד. עדיין בלי מטרה.
ארקדי שאל, ובצדק, מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין פה
תופים וכינורות דביקים שמנגנים?
ארקדי טוען, ובחוכמה, שמכאן, חוסר המטרה עוד יחזור ויקרע לי את
הצורה.