ת"א, אוגוסט 1999.
הלכתי לשאול את הרבי מה לעשות.
אני לא יודע. אומרים שאם אתה הולך ברחוב לבד ומדבר לעצמך אתה
משוגע.
הגעתי לנקודה הזאת. אני לא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלי
עכשיו אני מרגיש לבד, כ"כ לבד.
וזה מוזר. כי כשהייתי בשום מקום עם אף-אחד הרגשתי יותר טוב
מפה.
פה אני לבד.
אז הלכתי לשאול את הרבי, לשאול מה לעשות.
ללכת ללמוד או לא, לחכות או לעבור מבית.
תכלס אני דביל. זו נקודת ההתחלה שלי תמיד, אני כלום ואני די
טיפש.
מכאן אני מתחיל אבל בד"כ אני לא מצליח לצאת משם.
חסרה לי אהבה וזוגיות. חסרה לי תמיכה אובייקטיבית בי דבר
שהייתי כ"כ רגיל אליו שכשהוא נעלם בבום התרסקתי.
אז הלכתי לרבי. היה חם וקצת הלכתי לאיבוד אבל עברתי ליד אז
אמרתי לעצמי,נכנס נשאל אולי הוא יודע. בכ"ז יש לו ניסיון והוא
די חכם.
אבל הוא לא היה. אמרתי לעצמי,  נשאל , אם אני כבר שם, איך זה
להיות מת.
אם להיות מנותק בצורה מוחלטת מהכל זאת כזאת חוויה. אם הפתרון
שיצרנו לעצמנו טוב, המוות.
הוא לא היה.
טוב, הוא מת, קצת קשה לדבר עם הרבי(ן).