הוא עומד שם לבד.
ענפיו רחבים, עליו היפים, שורשיו העמוקים.
הוא עומד שם לבד, באמצע שדה.
עץ בודד וגדול, עומד לבדו.
הוא עומד שם לבד, באמצע שדה של פרחים.
הוא מביט מסביבו, משתוקק להיות אחד הפרחים, הם כה יפים
וחופשיים.
והוא, הוא גדול ורחב ואין בו שום דבר יפה.
גזעו קשה כמו אבן, קליפות קליפות של הגנה?
דבוקות אחת לשניה, בלתי ניתנות להפרדה.
הוא מסתכל מסביבו ומשתוקק להיות אחר, הוא לא רוצה להיות לבד.
רוצה להרגיש את הרוח שפורעת את עליו, הרי שקליפותיו העבות
והרבות מונעות ממנו כל סוג של הנאה, של חופש, של קלילות, של
התפרעות.
הוא הרי צריך לשמור על החזות.
חזות של עץ...
למה דווקא הוא נבחר להיות זה שישאר?
זה שיעמוד בודד כל חייו עד שיבואו אלו עם המסור, ויגדעו אותו
כמו את חבריו.
הוא לא רוצה ללכת, אך גם לא רוצה להשאר.
נמאס לו מהמבטים שלהם והצחקוקים, חושבים שרק בגלל שהם יפים,
צבעוניים והדורים, מושכים אליהם אלפי חרקים ופרפרים...
אז רק בגלל זה מותר להם לצחוק ולהצביע?

לפעמים נמאס לו להיות עץ.
הוא רוצה להיות פרח, מלבלב, חי ופורח.
הם כל כך רבים והוא אחד, מצטופפים סביבו וגורמים לו להרגיש
לבד.
לא משנה שהוא חזק, לא משנה שהוא גבוה ורחב.
לא משנה שהקליפות מגנות עליו.
כל זה נעלם ברגע שהם מסתכלים עליו.
גורמים לו להרגיש לבד, בודד, מכוער ולא נחוץ.
הוא לא יודע שדווקא כל אלו הם אשר עושים אותו למיוחד.
הפרחים...מה הם יודעים?
הרי בגשם וברוח סערה, גופם הרך והקליל מטלטל מצד לצד.
הם פוחדים שיירטבו, שייסחפו בזרם כמו שקרה לאחרים ומאז
לא נמצאו עקבותיהם, היו שמועות שנכחדו, שנרמסו על ידי רגליים,
ושכיום הם יבשים, עומדים באגרטל בחדר.
אלו היו הפרחים הכי יפים, גורלם נגזר עליהם בגלל שהיו
גאוותנים.
כל היום התפארו ביופים ובמיני החרקים שביקרו אצלם.
הם לא ידעו על חטא הגאווה ולא ידעו על העונש מאחורי הפינה.
הם אלו שצחקו ולעגו לעץ הכי הרבה, אמרו עליו שהוא נוקשה
ומכוער.
הם לא ראו את המיוחד שבו.
הם נסחפו בזרם ויותר לא שבו והוא נשאר כי הוא העז להיות שונה.
הוא היה מיוחד.
וכשהחורף שוב יגיע, הרוחות והטיפות.
רק אז הם אולי יבינו את הטעות שבלגלוג ובזלזול...
כי הוא ישרוד וישאר, עץ בודד באמצע השדה.
גבוה ותמיר, חזק מהפרחים.
הוא יהיה המיוחד ואז יבינו זאת כולם.
ואז יבין גם הוא, את הייחוד שבו.
כי הוא נשאר והוא לא עוזב כי שורשיו עמוקים באדמה והוא יודע
שהוא חזק, שום רוח ושום גשם לא יוכלו עליו.
כי הוא מיוחד, הוא לא מזלזל ומלגלג על אלה ששונים, מסורבלים.
הוא יודע שגם הם מיוחדים, דווקא בגלל שהם שונים.
ואז הוא יבין שאין צורך להיות כמו אחד הפרחים, הם רבים והוא
אחד ולפעמים זה טוב כי זה מה שעושה אותו מיוחד.