סיפור זה הוא סיפור הומוריסטי. אין לו כוונה לפגוע באף אחד. אם
מישהו נפגע מהסיפור אני מתנצל.

"שלום, רוני?"
"כן."
"מדברת צפצפית, המזכירה של בית הספר שלך, דלילה מבקשת שתגיע
ביום רביעי בשעה 12 אל בית הספר לחזרות לטקס פתיחת שנת
הלימודים!"

שיט! למה עוד פעם אני?!  שנה שעברה ביקשו (יותר נכון איימו
בנשק חם, זה הביטוי המדויק) שאני אנגן בגיטרה, והשנה אני צריך
להקריא בטקס פתיחת השנה?! האמת, שההגדרה המדויקת לטקס בבית
ספרי היא:
1. ארבעה שירים ("פרפרים", "יחד", "עדיף", "יותר טוב כלום
מכמעט". ביום השואה ניתן להוסיף גם את "כל הכוכבים", כי זה
נשמע שיר עצוב).
2. דיקלומים ממקראות לכיתות ו' (קצת תרבות!).
3. נאום של המנהל, שתמיד נשמע אותו דבר, גם אם זה פורים וגם אם
זה יום הזיכרון לחללי צה"ל ("ואז הם מתו, אהם, אהם").
4. אורח הכבוד: דבור קבוע שבא לבית הספר כל טקס.
5. תם הטקס!
אה, כן... וניר דרזי...

ניר דרזי הוא נער מתולתל, אשר שר ומדקלם בכל הטקסים בבי"ס.
תמיד זה אותו דבר... באה איזו פרחה, עולה לבמה ואומרת: "אני
מתכבדת להזמין את ניר דרזי, ווהא!" וכולם צועקים, ואז הוא
עולה, שר ארבעה שירים (ראה סעיף מס' 1) ומקנח בשיר שהוא כתב,
שזה אחד מהשירים האלה שמתאימים לכל אירוע:
"לחיות בתוך עולם שחור
לחיות, לחיות, לחיות
לה, לה, לה".
בכל מקרה, שנה שעברה זאת היתה השנה האחרונה שלו בבי"ס והוא עזב
לטובת קריירת שירה בלהקה צבאית או משהו כזה...

טוב, אז אני מגיע לבית הספר ויושב על המדרגות, מחכה שמישהו
יגיע. בינתיים, הגיע שאול שאולי, הערס הכי נחמד בעולם, ושואל
אותי אם גם אותי הזמינו לחזרות. מה מתברר? שבגלל שכל השירים
ששרו היו שירים אשכנזים, צריך גם זמר מזרחי, ולקחו את שאול
שאולי לזמר לילדי כיתה ט' הצעירים את מיטב להיטיו של אבי ביטר.
אחרי שעה בערך, מגיעה המורה לספרות שמארגנת את הטקס יחד עם
המורה לספורט, ומסבירה לי מה אני צריך להקריא. מסתבר שאני צריך
להקריא את הקטע האחרון, איזה שיר על אוזן ענקית, איש שטובע
בביצה ועובדות החיים.

הלכנו החוצה לעשות חזרות. השנה החליטו לעשות טקס בומבסטי: בטקס
ישתתפו 6 אנשים, במקום שניים שהשתתפו בשנה שעברה. בגלל שלא היה
מי שיקריא שיר אחד, המורה לקחה את הפרחה הראשונה שראתה. להלן
האנשים שישתתפו בטקס:
מישהי בשם רעות.
הפרחה מלמעלה.
שאול שאולי.
מיכאל בן דוד.
עבדכם הנאמן.
ו... נכון, ניר דרזי! מסתבר שהאדם כל כך קשור לבית הספר, שהוא
בא לשיר בטקסים שלו גם אחרי שעזב!
אני מסתכל על כולם. כולם נראים כל כך מנוסים. הם הופיעו בכל
הטקסים כולם בכל ההסטוריה של בית הספר, והם ימשיכו ככה עד יום
מותם. יחזרו לבית הספר כדי לשיר את 'פרפרים'.

המורה ניגשת אליי ומסבירה לי שאני אמור להכנס אחרי קטע הסטפס
המקצועי של מיכאל, ולהקריא. ואני עולה ומקריא ובסוף אומר "תם
הטקס". יפה.
"בראבו", אומרת המורה, "מחר נציג את הטקס בפני המנהל!" והיא
עוזבת אותנו. ושם, בין ניר דרזי לבין רעות, שמתרגלים את השיר,
אני סופסוף מבין שהפכתי להיות חלק מהם, מאנשי הטקסים. ובכל פעם
אני אצטרך לעלות, להקריא שיר על אזניים ולהגיד בסוף "תם
הטקס".