"בגפו יצא" - סינופסיס
שנת היובל מגיעה, ובה משוחררים העבדים העבריים. יכין, בן 40,
34 שנים עבד בבית יהורם, מועמד ע"י אדונו בהתלבטות בין שחרור
מעבדות או השארות. משמעות השחרור היא ויתור על אשתו, עליה,
ובנו, יהונדב, שיישארו בבית האדון. השארות תהפוך את יכין ל"עבד
עולם", ואוזנו תרוצע. האדון שולח את יכין לחפש תשובה ומורה לו
לחזור עד צאת יום הכיפורים, עת בה מוכרזת כניסתה של שנת
היובל.
מסעו של יכין בחיפוש אחר מקורות, חיצוניים או פנימיים, שיתנו
לו את היכולת לבחור, הוא חיפוש אחר תשובה לשאלה "מהו החופש?",
ומה יכולתו ואחריותו של האדם למתן תשובה לשאלה זו.
חוץ, יום
עליה, כבת 30,נראית מבוגרת מגילה, עטופה בגדים בסגנון תנ"כי,
ראשה מכוסה. היא שפחה בבית האדון יהורם. יכין, בעלה, גבר כבן
40, קרח, שרירי וחסון. עבד בבית יהורם, לבוש בגדים מלוכלכים
המעידים על עבודתו בשדות. יהונדב הוא בנם. ילד בכן 6.
עליה ויהונדב הולכים. עליה מזמזמת שיר בקול ערב. היא הולכת
לאט, מחזיקה סל מלא אוכל טוב על ראשה. ניכר עליה שהיא מתאמצת
לשאת את המשא, וזה בא לידי ביטוי לפעמים בהפסקות נשימה שהיא
עושה במהלך השיר. יהונדב רץ ומקפץ סביבה, לפעמים כאילו רוקד
לקצב השיר שהיא מזמזמת, לפעמים שובר את הריקוד ואז הוא צוחק.
בכל פעם שהוא עושה זאת, עליה מסתכלת אליו ומחייכת.
במקביל רואים את יכין עובד בפרדס, נראה מתאמץ אף הוא.
יהונדב
אבא בפרדס?
עליה
כן, יהונדב, רוץ אליו
יהונדב מתחיל לרוץ לעבר הפרדס. קול שירה של עליה עדיין נשמע.
יהונדב רץ בתוך הפרדס, מאט לפעמים ומתבונן סביבו, מחפש את
אביו.
יכין נראה עומד בקצה הפרדס, מתבונן בכמיהה בנוף המרהיב של
השדות, הגבעות וההרים הנשקף ממקום עומדו, וכן מביט כלפי מטה
ורואה את התהום הפעורה לפניו. הוא שומע את קריאותיו של
יהונדב.
יהונדב
א-ב-א! א-ב-א!
התמונה חוזרת אל יהונדב. באחת הפעמים שהוא מאט כדי להתבונן,
הוא מונף באופן פתאומי באוויר. יכין תופסו ומרימו, מחבקו מאחור
בבטנו. יהונדב עושה תנועות של נסיון להשתחרר עם רגליו, עד
שמבחין בכך שזהו אביו, ואז פוסק וצוחק.
יכין
איזה פרי משונה הוא זה?
יהונדב
אני לא פרי, אבא, אני יהונדב
יכין
באמת?
יהונדב
באמת
יכין
(מסובב את יהונדב, הם מביטים פנים אל פנים)
היכן אימך?
עליה מגיעה עם הסל, מתנשמת. יכין מוריד את יהונדב וניגש לעזור
לה - מוריד את הסל הכבד מעליה, ומניח אותו על הארץ. עליה נשענת
על עץ. יכין מבחין בכך, ניגש אליה ותומך בה. יהונדב, בינתיים,
רץ ונעלם בין העצים.
יכין
מרגישה בטוב?
עליה
(מביטה אליו ומחייכת)
אהיה בסדר. רק אנוח לי מעט.
מבט על שניהם. הם מתיישבים באיטיות, ומתבוננים זה בזו בשקט.
יכין מזדקף ומביט לכיוון אחר בפרדס.
יכין
הפירות בשלו. קטפתי אחדים, עבורנו ועבור האדון.
עליה
אפרוס לנו את האוכל.
עליה מוציאה מן הסל סדין, ולאחריו מאכלים שונים ומניחה על
הסדין. יכין מתבונן בה. כשהיא מסיימת היא קוראת ליהונדב.
עליה
יהונדב! בוא לאכול!
יהונדב מצטרף אליהם.
יכין
שב, יהונדב.
יכין מתבונן בעליה ויהונדב, ומברך.
יכין
ברוך אתה, אדוניי אלוקינו, אשר קידשנו במצוותיו,
וברכנו בפרי הארץ.
השלושה אוכלים. אחרי כמה זמן מבחין יכין בדמות המתקרבת אליהם
מרחוק.
יכין
מי זה הבא לכאן בשעה זו?
עליה מסובבת את ראשה ומסתכלת גם היא. הדמות עדיין לא ברורה.
מבט על פני יכין ופני עליה, המתבוננים בציפייה בדמות ההולכת
וקרבה. יכין נדרך מעט, ומגשש לאחוז בענף גדול סמוך הזרוק על
הרצפה.
עליה
אני חושבת... זהו קריאל!
יכין
קריאל? אין זה מן הרגיל שהוא בא לכאן!
(פאוזה)
אכן. זהו קריאל.
קריאל, כבן 20, לבוש באופן דומה ליכין אך בגדיו נקיים ולא
מלוכלכים מעבודה, מתקרב ומגיע אליהם, מתנשף.
קריאל
(בהתנשפות)
יכין.
יכין
קריאל? מה לך כאן?
עליה
יכין! היכן דרך ארץ? ראה איך קריאל מתנשף.
(פונה אל קריאל)
קריאל, בוא, אתה מוזמן לשבת עימנו, נוח מעט.
קריאל
הייתי שמח מאוד, אך באתי לדבר אחר.
יכין
והוא?
קריאל
האדון ביקש לקרוא לך.
פנים, יום, אולם מפואר ורחב ידיים
יכין נכנס לאולם בו יושב אדונו, יהורם, כבן 25-30, לבוש בגדים
לבנים ויפים, נמוך, מראהו לא מרשים. יכין עושה דרכו באיטיות,
תנועותיו מעט נוקשות, אל כסאו המורם של אדונו. בדרכו, ובסמוך
לממקום ישיבתו של יהורם, רואים נשים משתטחות על הרצפה
ומקוננות, ומהעבר האחר גברים זועקים וקורעים בגדיהם.
יהורם
(מבחין ביכין)
יכין, אישי הנאמן. טוב שבאת.
יכין
קראת לי, אדוני.
יהורם מסמן בידו ליכין להתקרב. יכין עושה את הצעדים הנוספים
שנותרו עד למרגלות מושבו של יהורם.
יהורם
אכן
יהורם מסמן סימן בידו. הנשים המקוננות והגברים המתאבלים
מסתלקים במהירות מהאולם.
יהורם
חודש הסליחות. אני לבדי לא יכול לכפר על חטאיי, ולכן
אני מביא בריות אלו, כדי שקולם יהיה לקול גדול,
שאלוהים לא יוכל להתעלם ממנו.
(מביט ביכין בחיוך)
ואתה, יכין, היש לך עוונות עליהם אתה רוצה שיסולח לך?
יכין
חפצי להיות משרת נאמן של האל, אך רק אדם אנוכי.
כולי תקווה שהאל ייטה עימי חסד ויגלה לי את עוונותיי,
בכדי שאוכל לבקש עליהם סליחה.
יהורם
אתה מחכה שהאל יגלה לך?
(צוחק)
אינך צריך לחכות לאל יותר, כי אני, אני
יכול לאמר לך מהם חטאייך!
יכין מתבונן ביהורם במבוכה ופליאה.
יהורם
אולם מנהג קבוע לי, לא לדבר על חטאים ללא שיכר ומאכל טוב.
(צועק)
היכן האוכל?!
נכנסת עליה, אשת יכין. היא נושאת עימה מגש אוכל הנראה מעורר
וכד משקה. יכין מתבונן בעליה בלכתה לקראת האדון, מבטו מתוח, אך
במקביל גם נינוח. עליה, תוך הליכה, מגניבה מבטים לעבר בעלה.
יהורם
יפה, עליה, בדיוק בזמן.
יהורם שותה מהכד, לוקח פרי ונוגס בו, ופונה אל יכין תוך כדי
לעיסה.
יהורם
נהדר. פרי עמלך, הלא כן?
יכין מהנהן קלות לאישור.
יהורם
היודע אתה, כי אני האדון היחיד המכיר בשם את כל עבדיו?
(מביט בעליה, מחייך)
ושפחותיו, כמובן.
כוונתי לאדון עם מקנה כמוני, לא איזה מסכן עם שני עבדים.
עליה, מעט חם לי, את מוכנה לצנן את גופי עם הבד הלח?
עליה ניגשת לכד מים ובו בד, מוציאה את הבד הספוג ומתחילה
להרטיב מעט את יהורם.
יהורם
איפה היינו? אה! כמובן! חטאים!
(מתבונן ביכין מספר שניות, פונה אליו בטון דיבור מעט שונה, רך
יותר)
איש טוב היית לי יכין, לי ולאבי לפניי.
יכין
כולי אמונה כי תמשיך לחשוב טובות אודות עבודתי, אדוני.
יהורם
אני? אני בודאי אחשוב עלייך טובות, תמיד. אך אני איני בעייתך.
יכין שוב מביט באופן משתומם.
יהורם
עליך לענות לפני האל, יכין.
יכין
האל, אדוני?
יהורם
האל, כן כן.
(פאוזה)
בשיח עם החכם אלישע, גיליתי דבר מה שיש בו
מן העניין בעניינך. כמה שנים משרת אתה בבית אבי ובביתי?
יכין
שלושים וארבע שנים, מאז היותי בן שש שנים.
יהורם
ואתה יודע איזו שנה היא זו העומדת בפתחנו?
יכין
זוהי שנת יובל, אדוני.
יהורם
ומה מתרחש בשנת יובל?
יכין מתאמץ לחשוב.
יהורם
לא! אל תגיד! אני אוהב לאמר זאת.
בשנת יובל יוצאים כל העבדים העבריים לחופשי.
אתה, יכין, אתה. תהיה בן חורין.
כמובן, עליה. עליה ויהונדב, בנך. הנה! גם את שמו
של בנך אני מכיר. עליה היא שפחתי, והכרת אותה
כשהיית עבד בביתי, ולכן... עליה את מוכנה להגיש לי
את הספר הזה. כן, זה.
עליה מרימה מהרצפה בסמוך את אחד הספרים ונותנת אותו ליהורם.
יהורם
ממממ... רק רגע, אוה! הנה זה:
"אם אדוניו ייתן לו אשה, וילדה לו בנים..." כן, "האשה
וילדיה תהיה לאדוניה, והוא יצא בגפו".
יכין
אדוני...
יהורם
אני יודע, אני יודע. אני הרי מכיר אותך, יכין. אינך רוצה
לעזוב.
אלישע החכה אמר לי מה יהיה בגורלך אם תבחר להישאר.
אתה תהיה לעבד עולם. לא תוכל יותר לצאת לחופשי.
אה! וכמובן, כראייה לבחירתך איאלץ, כך בכתובים,
לרצע את אוזנך.
יכין מביט ברצפה. מבטו מתוסכל. שולח מבט מיוסר לעבר עליה. פניה
דאוגות.
יכין
יהי כך, אדוני.
יהורם
אדוני, אדוני, אדוני. הרי זהו בדיוק עוונך!
מבט תמה על פני יכין.
יהורם
לא מולי אתה צריך לענות, אלא מול האל.
האם סבור אתה שהאל מעוניין בך כעבד?
האם הוא ברא אותך כדי שאני אנגוס מהפירות עליהם
אתה עמל?
(יהורם נוגס שוב בפרי)
לא, יכין. אני לא אתן לך להימלט מחובתך לאל בקלות שכזו.
יכין
אני מקבל עליי את גזר האל, אדוני.
יהורם חדל מהאכילה, ומביט ביכין במבט רציני.
יהורם
הלוא אמרת בעצמך, אינך יודע מהו.
(פאוזה)
שנת היובל נכנסת במוצאי יום הכיפורים, עת תישמע תרועת שופר.
בעת שנותרה, יכין, איני רוצה לראותך למול עיניי. אני מורה לך
ללכת!
תנסה קצת את העניין הזה של חירות. מי ידע? אולי תגלה
שהוא מתאים לך.
עליה, תפני את הכלים.
עליה מתחילה לפנות את הכלים בהססנות, כמעט שומטת את חלקם, תוך
כדי מבט אל יכין.
יכין
אדוני, מדוע לא תקבל את בחירתי.
יהורם
(מחייך)
אני, יכין, חפץ רק בטובתך. איני סבור כי אתה יכול
באמת ובתמים לבחור כעת, ואני רוצה להעניק לך
את מלוא ההזדמנות להחליט.
יהורם נשען אחורנית על מושבו, ועוצם עיניו בהבעה נהנתנית על
פניו.
עליה מסיימת לאסוף את הכלים. היא ויכין מחליפים מבטים. היא
מעבירה את מבטה לעבר יהורם. היא מתרוממת, פונה לעבר היציאה,
נעצרת לרגע, מסתכלת על יכין, על יהורם, ופונה לצאת.
יהורם פוקח את עיניו, מבחין ביכין העומד מולו שפוף ומתוסכל.
יהורם
אתה עדיין כאן? לך, לך. ותזכור יכין, איני רוצה לראות
אותך על אדמתי, עד מוצאי יום הכיפורים.
יכין פונה ויוצא מהאולם.
פנים, יום, בקתה
יכין עומד בתוך הבקתה. זו הבקתה שלו ושל עליה ויהונדב. מעט אור
חודר דרך הפתח, כך שהבקתה מעט אפלה. יכין מתבונן בדברים בתוך
הבקתה. הבקתה פשוטה, יש בה מיטה גדולה יחסית בצד אחד, מיטה
קטנה בצד השני. סלי קש וכדים גדולים מסודרים ליד אחד הקירות,
חפצים שונים על הרצפה. יכין ניגש אל חלק מהחפצים שליד המיטה
הקטנה, ואוסף אותם. אלו הם צעצועיו של יהונדב. יכין לוקח את
הצעצועים ומכניס אותם לאחד מסלי הקש. הוא מתעכב ומתבונן באחד
הצעצועים. בעודו עושה זאת נכנסת לבקתה עליה. הם מתבוננים זה
בזו לרגע קל. פני יכין מביעות בלבול ומעין תחינה לשמוע את מה
שלעליה יש לאמר. פני עליה לא מביעות רגש באופן ברור, אך ניכר
כי מתחוללת בתוכה סערה. עליה ניגשת לאחד הסלים, מוציאה ממנו
שק, ניגשת לסל אחר, ומתחילה להוציא מתוכו ולארוז במרץ בגדים.
יכין מתבונן בה ומשפיל מבט.
עליה
(תוך כדי אריזה. קולה רועד, מעט תוקפני)
עוד שעה קלה תצא מפה לירושלים שיירת סוחרים.
אני אורזת לך מלבושים וכלים, לכמה זמן אתה חושב שתזדקק?
(פאוזה)
מדוע נראה אתה כמוכה אבל?
יכין
אינך יודעת?
עליה
שמעתי את האדון, עליך ללכת.
יכין
(אחרי מספר שניות)
קולך אינו כדברייך ומעשייך.
עליה
(חדלה מאריזה, נושמת עמוק, משעינה ידיה על הסל. היא בגבה
ליכין)
לכמה זמן תלך?
יכין
איני יודע. איני יודע אם ללכת. איני יודע מה עליי לעשות אם
אלך, להיכן אלך.
אני לא רוצה בזאת, עליה. יהונדב, את, אלו הם חיי, איך אלך מכל
זה?
עליה
ומה אני יכולה לאמר לך? שגם אני לא רוצה שתלך?
כמובן שאיני רוצה. מה אני בלעדייך? אולם איני יכולה לאמר לך לא
ללכת.
מי אני לנוכח דברי האדון? לא כהן ולא אל אנוכי, שאצווה לך את
שעליך לעשות.
(פאוזה)
את דברי האדון עלייך לקיים. עלייך ללכת, לא תוכל להיות פה,
עימי, ולהחליט.
יהונדב עומד בפתח לפתע. הוא מעט מלוכלך.
יהונדב
לאן אבא הולך?
יכין ועליה מתבוננים זה בזו. ניכר שיש להם עוד דברים לאמר
ולשמוע, שיש להם עוד על מה לדבר. עליה ניגשת אל יהונדב ומתחילה
לנקותו.
עליה
יהונדב, שוב לא היית אצל המלמד ורצת בשדות?
אתה יודע שאמא לא אוהבת את זה,
אתה יודע שאני מפחדת שיקרה לך משהו, שתיפול לתהום,
שחיה רעה תפגע בך, ואז לא תחזור אליי.
פני יהונדב מתעקמות מעט. יכין ניגש אל יהונדב ומלטף אותו
בראשו. עליה חודלת מניקויו, עדיין כורעת לפניהם.
יכין
יהונדב יודע לשמור על עצמו. נכון יהונדב?
יהונדב מהנהן בראשו לאישור. עליה מתבוננת בשניהם בספקנות.
עליה
אבא הולך לכמה זמן. הוא חייב ללכת.
יהונדב
אבל לאן?
יכין
אלך לירושלים, לבית המקדש, לקבל דברי עיצה
מהכהנים החכמים. אחזור לכאן עד יום הכיפורים.
יהונדב
אני יכול לבוא גם?
עליה
לא, יהונדב. אינך יכול ללכת כך סתם.
יהונדב
(בכעס)
אני לא יכול לעשות שום דבר!
יהונדב רץ בכעס החוצה. יכין מתבונן אליו בצער ומושיט יד כמהה
לעבר יהונדב שכבר יצא מן הבקתה. משנוכח שמאוחר מדי, יכין משפיל
מבטו, עיניו לחות. עליה קמה. נשמעים קולות של שיירה של בעלי
חיים ואנשים מבחוץ. עליה ניגשת אל השק, מרימה אותו, מכניסה
אליו עוד מספר חפצים, ומגישה אותו ליכין.
עליה
עלייך ללכת.
יכין נוטל את השק, מסתובב, יוצא לאט מן הבקתה, וניגש אל
השיירה.
סוחר בשיירה
אתה בא איתנו?
יכין מהנהן בראשו.
יכין
לירושלים.
הסוחר
זהו המקום להיות.
יכין עורם את שקו על צידי חמור, שם לב לכך שהוא אוחז בידו
צעצוע של יהונדב.
הסוחר
(בקול רם)
קדימה! זזים!
יכין ממהר להכניס את הצעצוע אל השק, לטפס על החמור, ולהתחיל
לרכב עם השיירה (החמור קשור לגמל של סוחר אחר, המוליך אותו).
יכין מתבונן לעבר הבקתה. עליה יוצאת ומתבוננת בו מתרחק.
חוץ, יום (הזמן משתנה), מחוץ לבית המקדש
יכין מתקרב לבית המקדש. הוא נפרד משיירת הסוחרים שהביאו אותו.
יש המון אנשים הממתינים לראות את הכהנים. יכין מצטרף לתור.
עובר יום, עובר לילה, יכין עדיין בתור. מדי פעם רואה יכין
אנשים שיצאו, פני אחדים שמחות, פני אחרים עצובות. כשמגיע תורו
של יכין להיכנס יוצא כרוז.
כרוז
על הכהנים להכין עצמם ליום הכיפורים הקרב,
ועל כן לא יכולים לקבל עוד בריות למתן דבר עצה.
הקהל מגיב בקריאות מחאה. הכרוז פונה ונכנס, ואחריו נכנסות
דלתות בית המקדש. יכין נראה מיואש.
חוץ, יום, איזור השתנה ציבורי
יכין עומד לפני התעלה ומשתין. לידו נעמד אדם מבוגר (כבן 60),
ומשתין גם הוא. יכין מסובב את ראשו ורואה כי הוא לבוש בגדי
כהן. יכין נראה לרגע מבולבל, מתעשת, מסיים להשתין ופונה אל
הכהן.
יכין
כבוד אדוני הכהן.
כהן
שלום שלום.
יכין
אדוני הכהן, מזה ימים אני ממתין לראותך. בפניי סוגייה קשה
ועליי לדעת איך אשרת את האל נכון יותר.
כהן
אישי הטוב. כפי שעינייך רואות, זוהי אינה עת מוצלחת.
יכין
(משפיל עיניו)
אני רואה, אני מצטער.
(מרים עיניו)
אולם דבר זה חשוב מאוד. גורלה של משפחתי וגורלי שלי נתונים
לחסדי האל ולחכמה שאדע לקבל בסוגייה זו, ושלשמעה באתי הנה.
כהן
טוב, אשמע אותך. אך אודה לך אם תמתין מעט.
יכין ממתין שהכהן יסיים להשתין. הכהן "מנער", מחזיר את גלימתו
למצבה הרגיל, ופונה אל יכין.
כהן
עכשיו אישי הטוב, לווה אותי בזמן שאני רוחף את ידיי,
וספר לי את סיפורך. אך, אבקש ממך לעשות כן במהירות.
הכהן פונה לעבר מקום נטילת ידיים סמוך. יכין הולך עימו ומספר
לו.
יכין
אדוני הכהן, עבד אנוכי מזה שלושים שנים וארבע שנים
בבית צדוק ויהורם בנו אחריו.
כהן
זוהי שנת יובל, עליך לצאת לחופשי.
הם מגיעים למקום נטילת הידיים. הכהן מתחיל לנקות את ידיו. יכין
לא עושה זאת.
יכין
אכן, אדוני, זהו הציווי. אולם בהיותי בבית האדונים נשאתי לי
אשה,
שפחה בבית האדון, עליה שמה. אשה טובה ומסורה, והיא נתנה לי
ילד.
באם אבחר לעזוב את בית אדוני, יוותרו עליה ויהונדב בני שם.
כהן
ואם תבחר להישאר, תרוצע אוזנך ותהיה לעבד עולם.
יכין
כן, אדוני.
כהן
עניין קשה ביותר.
פאוזה. הכהן נראה מהורהר, יכין מתבונן בו בציפייה גדולה.
הכהן חודל לרגע מנטילת הידיים.
כהן
ובכן, אישי, שתי האפשרויות העומדות בפנייך
שוות בפני האל כלפי החוץ.
יכין
כלפי החוץ, אדוני?
כהן
אכן, בשני האופנים אתה מקיים את מצוות האל כלשונן.
(פאוזה)
אולם הבחירה הזו שהאל מעמידך בה, לא לשווא היא.
האל לא יעמידך בנסיון זה אם לא היתה משמעות לבחירתך.
הכהן ממשיך בפעולות הנקיון.
יכין
ואיך אדע מה לעשות?
כהן
עלייך לבחון בתוכך כדי לחפש את תשובת האל.
היא מצוייה בליבך, והאל מעוניין שתגלה אותה.
יכין
ואיך אמצא אותה?
הכהן מסיים את פעולות הנקיון.
כהן
את זאת איני יודע, אישי הטוב.
(פאוזה)
ועתה עליי ללכת. הימים הנוראים עומדים להתחיל,
עבודה רבה עבורנו.
הכהן מתחיל ללכת, נעצר, מסתובב אל יכין ואומר:
כהן
אני מקווה שבואך הנה לא היה לשווא.
הכהן מסתובב והולך. מבט מיואש על פני יכין.
חוץ, יום, רחובות וסמטאות ירושלים
יכין הולך בסמטאות האבן של ירושלים. חולפים על פניו אנשים
ונשים ההולכים מהר יותר ממנו, מדברים ביניהם, נושאים דברים.
הוא הולך לאט, משוטט, חסר כיוון. הזמן עובר. הרחובות בהן יכין
הולך משתנים. היום הולך ומחשיך מתמונה לתמונה, עד שמגיע לשעת
דמדומים.
אנשים בסמוך ליכין מאחלים זה לזה "חג שמח" ו"שנה טובה". אף אחד
לא שם לב אל יכין. יכין מתבונן בגבר, אישה וילד ההולכים ביחד
ומדברים ביניהם (הוא אינו שומע על מה). הגבר נושא על גבו בעזרת
יד אחת שק, ואת ידו השניה מניח על כתף הילד, מלטף את ראשו
ומחזיר את היד אל הכתף.
קול
אדוני בודד?
יכין מופתע מעט, מסובב ראשו, רואה גבר מזוקן, כבן 35, מדבר
אליו מתוך סמטה צדדית ואפלה שיכין עומד בסמוך אליה.
הגבר
אדוני נראה כמוכה יגון. לא ייתכן כזאת, חג היום!
יכין
אלו הימים הנוראים.
הגבר
(צוחק)
אה! הימים הנוראים יחלו רק מחר. הערב עוד זמן לשמוח
ולחגוג, ואם תשאל אותי, גם הימים הנוראים אינם סיבה לחדול
מחגיגות.
יכין מחזיר מבטו לכיוון שהמשפחה שראה קודם הלכה. הוא כבר לא
רואה אותם. פונה אל הגבר.
יכין
אולי אדוני יאמר לי היכן אוכל למצוא מקום
טוב ולא יקר לשבוע ולהניח את ראשי?
הגבר
אומר גם אומר. עליך לבוא אל ביתי, שם יש מעדנים לרוב,
גברים חוגגים ונשים יפות, מוזיקה ומחולות. כפי שאדוני נראה,
זהו בדיוק הדבר שהנך צריך.
יכין נראה מהסס.
יכין
כך אתה מזמין אותי? אינך יודע אפילו את שמי!
הגבר
איני צריך לדעת את שמך. בוא, בוא אחרי.
הגבר פונה אל הסמטה, שהפכה חשוכה יותר מאז החלו לדבר. יכין
עומד לרגע במקומו. הגבר נעצר, מסתובב ופונה אליו.
הגבר
בוא, כולם מחכים לך.
יכין אינו שם לב לכך שהאיש קרא לו בשמו. הוא הולך אחריו בסמטה.
לאחר זמן מה הם נכנסים בפתח אפל של בית, יורדים במדרגות אל מה
שנדמה כמרתף. האיש מגיע אל דלת סגורה, שולף מפתח, מסתובב אל
יכין ומחייך-צוחק, ופותח את הדלת.
ליכין נגלה אולם גדול ומרווח, בן שני מפלסים - המפלס הגבוה הוא
בפתח האולם, ובפנים עשרות אנשים. יש בחדר מוזיקה צוהלת. האולם
מואר היטב בעזרת לפידים בוערים. במרכז האולם גברים ונשים
רוקדים, חלקם בזוגות או בשלשות, חלקם יוצרים שרשרת. בצידי
האולם זוגות של גברים ונשים מתגפפים, וקבוצות קטנות של גברים
העומדים או יושבים זה לצד זה, אוכלים ושותים.
הגבר
תהנה!
שתי נשים צעירות ניגשות אל הגבר, אוחזות אותו בידיו ומובילות
אותו אל עבר קבוצת הרוקדים.
יכין עומד בפתח, נבוך ומבולבל. הוא מתחיל להיכנס פנימה בצעדים
איטיים וכבדים, פניו מביעות קושי. יכין נראה חריג לעומת שאר
האנשים החוגגים. יכין סוקר את האנשים במקום, מתבונן בחלק
מהנשים הלבושות באופן חושפני, בזוגות הגברים והנשים המתגפפים.
הוא מתבונן בשולחנות העמוסים מזון מפתה. הוא מבחין באחד הצדדים
בחבורת הסוחרים שהביאה אותו לירושלים. הם שותים מגביעים,
מוקפים נשים. הם שמים לב אליו ומחווים אליו עם גביעיהם. יכין
מסובב את מבטו. אל יכין ניגשת צעירה יפה, היא אוחזת בידו,
מושכת אותו אל תוך האיזור בו רוקדים, ומתחילה לרקודלהתחכך בו.
לאט לאט יכין מתחיל להיענות לתנועותיה. האיש שהביא אותו, מוקף
נשים, מרים אליו את גביעו וקורץ לו בחיוך רחב. אישה אחרת מביאה
ליכין גביע יין. הוא שותה אותו תוך כדי ריקוד, ואחרי מספר
שניות היא מביאה לו עוד אחד, וגם אותו הוא שותה. המוזיקה נשמעת
חזק יותר, כאילו יכין נמצא בתוכה. הוא ממשיך לרקוד עם הצעירה
שמשכה אותו.
אחרי זמן, המוזיקה עוד נשמעת, מסביב מרבית האנשים כבר לא
רוקדים במרץ, אלא שרועים במצבים שונים של תשישות ועילפון,
נראים שבעים, מלאים ושמחים. יכין עוד רוקד. הצעירה שעימו אוחזת
בזרועו, מסמנת לו להפסיק לרקוד. הוא מפסיק, מתבונן לצדדים
ורואה את מצבם של האחרים, מרגישים שהוא שיכור. הוא מתבונן שוב
בצעירה ומחייך. היא מחייכת אליו, אוחזת בידו ולוקחת אותו. הם
עולים במדרגות למפלס הגבוה של האולם, ומשם נכנסים לחדר צדדי
וחשוך למדי, שרק מעט אור מהאולם נכנס אליו. בחדר ישנה מיטה,
והצעירה משכיבה את יכין על המיטה, רוכנת אליו, מחייכת-צוחקת,
נושקת לו, מזדקפת, מסירה מעליה את חלק הלבוש העליון כך שנחשפים
שדיה. היא לוקחת את ידיו של יכין ומניחה אותם על שדיה תוך כדי
חיוך. מבטו של יכין מביע פליאה ושביעות רצון. היא נראית נהנית.
היא מסירה את בגדיו של יכין. הם שוכבים. ברקע נשמעת עדיין
מוזיקת השמחה מהאולם.
כשהם מסיימים, יכין נרדם.
פנים, יום, אותו מקום
יכין מתעורר משנתו לקולות תפילה גבריים. מעט אור של בוקר חודר
אל החדר דרך חלון פתוח קמעה שיכין לא שם לב לקיומו. יכין קם,
ניגש לדלת החדר, ופותח אותה. הוא עירום. בחוץ, האולם שבו נערכה
המסיבה אינו נראה אותו דבר. האולם בנוי עתה כבית כנסת, ובו
תשעה אנשים מתפללים. התפילה היא תפילה המסמנת את בואו הקרב של
יום הכיפורים. המתפללים שמים לב ליכין. הם חדלים מתפילתם, ואחד
מהם, גבר קשיש בעל מראה טוב לב, ניגש אל יכין (לוקח לו מספר
שניות).
מתפלל
האם אדוני יואיל להצטרף אלינו? חסר לנו אחד למניין,
האם יצטרף אלינו, בכדי שתפילותינו ירשמו?
יכין
איזה יום הוא היום?
מתפלל
מחר הוא מועד כניסת יום הכיפורים.
יכין
(בבהלה)
עלי ללכת.
יכין פונה, נכנס לחדר, אוחז בחופזה בבגדיו וחפציו, עוטה עליו
במהירות את גלימתו, ופונה לצאת. המתפלל הולך מספר צעדים
בכיוונו.
מתפלל
אבל אדוני, אנו זקוקים לאדם נוסף!
אדוני, אתה תעשה מצווה!
יכין יוצא מבית הכנסת דרך הדלת בה נכנס יום קודם לכן.
פנים, יום, בית כנסת
בבית הכנסת השייך לאחוזת יהורם מתפללים את תפילות יום
הכיפורים. הגברים מתפללים למטה, וישנה עזרת נשים הצופה עליהם.
בין המתפללים בולט מקומו המרכזי של יהורם, ברור כי הוא האדון.
בית הכנסת מואר באור היום. פתחו נמצא מאחורי המתפללים. בפתח
מופיע יכין. הוא סוקר את המתפללים. ראשונה מבחינה בו עליה.
קלוז-אפ עליה, מתבוננת בו, נראית כמנסה לנחש מה הוא עומד
לעשות, לא יודעת אם להיות שמחה או עצובה. מבט עליו, הוא אינו
מבחין בה. לאט לאט מבחינים בו המתפללים וחדלים מתפילתם. יהורם
נותר אחרון שלא מבחין בו, ומתפלל בקול גדול לבדו למשך כשתי
שניות.
יהורם
מדוע השתתקתם? נמחלו לכם כל חטאיכם?
(מבחין ביכין, קורא בקול רם)
יכין! בחרת כבר את חטאך?
הנוכחים כולם במתח.
יהורם
אלישע, האם המרצעת תקינה?
גבר מבוגר, נמוך ורזה (אלישע) עונה, מעט בגמגום:
אלישע
תקינה, אדוני
יהורם
(פונה אל יכין)
יכין, האם יעשה בה שימוש?
יכין לא עונה. כולם מתבוננים בו. הוא נראה כעובר סערת רגשות
עזה, פניו מאומצות.
יהורם
כנראה שיכין שומר אותנו במתח, ניאלץ לחכות לתקיעת השופר.
נחזור להתפלל.
(פונה שוב לכיוון התפילה, וחוזר להתפלל)
יכין שומט את שקו. מהשק מתגלגל החוצה צעצוע של יהונדב שהוא לקח
עימו. יכין מתכופף ומרים את הצעצוע, מתבונן באנשים המתפללים.
לפתע הוא מבחין בעליה. היא מסתכלת עליו במבט של סימן שאלה. הוא
מתבונן בה, משפיל לרגע את עיניו, מסתכל שוב בצעצוע, ורץ לעבר
יהורם.
מבין קול המתפללים נשמע קולה של עליה.
עליה
יכין!
בעקבות הצעקה יהורם מסתובב, ממש ברגע בו יכין מגיע אליו. יהורם
מביט בו במבט אדיש בחלקיק השניה לפני שיכין מזנק עליו. יכין
מזנק על יהורם ומתחיל להכות בו. יהורם לא מתגונן. לאחר שניה
מתנפלים חלק מהגברים על השניים ומרימים את יכין מעל יהורם.
יהורם שוכב מכוסה דם על הארץ.
יהורם
מי יהיה האדון שלך עכשיו, יכין?
לאחר שאומר מילים אלו, יהורם מת.
שני גברים אוחזים את יכין, ומתחילים לגרור אותו החוצה.
יכין
אל תאחזו בי, אלך לבד.
הגברים מרפים מאחיזתם, יכין מזדקף ומתחיל לצעוד לעבר פתח בית
הכנסת. שני הגברים מעט אחריו, מצדדיו. לרגע יכין נעמד, מתבונן
לעבר עליה. עליה קפואה, מבטה מעיד על כך שבתוכה מתחוללת סערה.
יכין ממשיך לצעוד, ורואים אותו מגבו צועד החוצה, כמו אדון
המלווה בשני גברים. כשיכין כבר בגבו, מתחילה עליה להזיל
דמעות.
פנים, יום, בית כלא
יכין יושב בחדר בבית כלא. זהו חדר אפל (יש מעט אור החודר דרך
חלון קטן ומסורג). בחדר נמצאים מספר גברים. המקום שקט, אף אחד
לא מדבר. יכין יושב בצד. דלת החדר נפתחת, ונכנס שומר.
שומר
יכין בן יעקב!
יכין מזדקף ומתבונן בו.
שומר
יש לך אורחת.
יכין נשאר ישוב לרגע קל. לאחר מספר שניות הוא מבחין ברעש של
צאן, ילדים וכלב נובח. הוא קם, ניגש אל החלון הקטן, ורואה עדר
כבשים עם כמה ילדים ששומרים עליהם ומזרזים אותם, בעזרת כלבים.
אחד הילדים מושך כבש עקשנית, שלא רוצה להתקדם עם העדר, כשלידם
מתרוצץ כלב ונובח. לבסוף הכבש משתכנעת, ורצה חזרה לעבר העדר.
יכין מחייך.
שומר
כמה זמן אמתין לכבודו?
יכין פונה לעבר הפתח. בדרכו הוא חולף על פני הגברים האחרים
שבחדר. הם כולם ישובים או שכובים על הרצפה, נראים מותשים
ומושפלים. יכין הולך זקוף. הגברים נראים כלא שמים לב ליכין.
הוא יוצא לחדר אחר, חדר הכניסה לכלא, מואר יותר. עליה יושבת
שם. הוא מתיישב לפניה, מראהו גאה. היא כפופה ושפופה.
יכין
מדוע את נראית כמוכת אבל?
עליה לא עונה. היא מרימה עיניה ומסתכלת עליו.
יכין
הידעת כי שם אבי היה יעקב?
עליה
האם את זאת ייעצו לך הכהנים, יכין?
יכין
הבטיחו לי כי אמצא את התשובה, כי אדע אותה כשתהיה לפניי,
וידעתי.
עליה
איך יכולה זאת להיות התשובה?
יכין
ביושבי פה אני נזכר ביעקב אבי. הוא היה סוחר,
והיה מביא לנו צעצועים ומאכלים מהערים בהן היה מבקר במסעותיו.
איש שעשה את אשר בליבו, וליבו היה חופשי ומפליג ברעיונות שראשו
הגה.
לראשונה מאז הייתי ילד קטן, בן גילו של יהונדב בננו,
איני עבדם של צדוק ויהורם, אלא בנו של אבי, אני יכין בן יעקב.
עליה מסבה את ראשה, מתחילה לבכות.
יכין
מדוע את בוכה, עליה?
עליה
יכין, האם לא חובותיו של אביך כפו עליו למכור אותך לעבד?
מבע הגאווה על פני יכין מתחלף ליגון. הוא משפיל מבטו, ולא נראה
זקוף יותר.
עליה
אתה עבד, יכין, כפי שאני שפחה. נמכרת לעבדות על ידי אביך,
היית עבד כל חייך, ונותרת עבד, סגור, כלוא.
לו רק לא היית עיוור, יכין, לו רק יכולת לראות זאת,
לא היית מותיר אותי ואת בנך יהונדב נטושים.
היינו יכולים לאכול בפרדס מהפירות שגידלת, יהונדב היה רץ בין
העצים,
ואני הייתי שרה לכם. אנחנו לבד היום, יכין.
יהונדב יוצא מדי יום לעבוד כדי שנוכל לאכול. אפילו אם היית
בוחר לעזוב,
היינו היום נסמכים על שולחנו של יהורם.
יכין חש כאב צובת בליבו. השניים יושבים, מבלי להביט זה בזו,
ושותקים. לאחר כחצי דקה מביט יכין בעליה.
יכין
עליה, תשירי לי את שירך.
עליה מרימה עיניה האדומות ומלאות הדמעות ומביטה ביכין. לא ברור
אם היא תיענה לבקשתו.
פנים, יום, בית הכלא
השומר פותח את דלת חדר הכלואים. יכין נכנס, פניו מלאות יגון
ואבל, הליכתו איטית ושפופה. לאחר מספר שניות מתחיל להישמע קול
שירה של עליה (סצינת פתיחה), ואליו מצטרף לאחר עוד מספר שניות
קול צחוקו של יהונדב. יכין נעצר לרגע קל, מרים ראשו, ולאחר מכן
ממשיך ללכת לאיטו בחדר, חולף שוב על פני הכלואים האחרים. הם
שמים לב אליו, מסתכלים עליו ומחווים כלפיו בתנועות ברכה כבדות
ויגעות. יכין הולך את כל הדרך אל קצה החדר, ניגש אל החלון
הקטן, ומתבונן בו החוצה. קול שירתה של עליה וצחוקו של יהונדב
נעלמים, ויכין מתבונן החוצה, להיכן שקודם היה עדר הצאן, הילדים
והכלבים. עכשיו שומם שם. |
