חשבתי אתמול מחשבה הזויה במקצת על גרזנים.
הידית של הגרזן, זאת שעשויה מעץ, חשבתם עליה פעם? כמה שהיא
מסכנה.
בלית ברירה נכפה עליה לחזות במותם של בני מינה, ועוד לתת יד
שותפות למרצח האכזר, להב הגרזן.
עליה לשמוע בכל תנופת יד של החוטב את ההמיות המאשימות של
העצים, אחיה, רוצחת, רוצחת, והיא רק לוחשת במסכנות, זאת לא
אשמתי, לא יכולתי להתנגד, הם הכריחו אותי, לא היתה לי ברירה,
אנא סילחו לי!!!
רוצחת....

את הסיפור הזה אני רוצה להקדיש לכל אותן ידיות עץ
יהי זכרן ברוך.

כשמסתכלים על נוף הים שנגלה מחלוני, אפשר להבחין באי קטן שעומד
לבדו מספר קילומטרים מהחוף. באי הקטן הזה ישנו מגדל-אור גדול
ובקתה קטנה ומרקיבה, בבקתה גר לו איש זקן, מספרים עליו שהוא
היה שומר של מגדל-אור בימים עברו, לפני שהטכנולוגיה השתלטה על
כל חלקה טובה, הוא היה עולה כל לילה, בנאמנות אין קץ, ומדליק
את הפנס הגדול, מזהיר את הספינות מן הסכנה המתקרבת ובאה. אבל
אז, אז הקדמה נכנסה אל האי הקטן והשומר הנאמן פוטר מתפקידו
לטובת מחשב גדול ומשוכלל עם שלל כפתורים ונורות מהבהבות.
הלשונות "הטובות" ידעו לספר שהזקן המסכן, נפגע עד עמקי נשמתו
מן הפיטורים הללו, עד שיצא מדעתו.
יכולתי להבין את השמועה הזו, המגדל-אור הזה היווה עבור הזקן את
כל משפחתו, הוא אהב את אותו מגדל-אור כאילו היה בנו, אבל אני
מעולם לא האמנתי לשמועות, סיפרו עליו שהוא מסוכן, הילדים
הקטנים פחדו ממנו "הוא אוכל ילדים קטנים", ואני חשבתי שעברו
ימי עלילות הדם, הייתי צוחקת עם חברי על תופעת "הזקן מן הים",
יחד לעגנו לאמונה שהזקן המסכן מכין את מצות הפסח שלו מדם
ילדים.
ההיכרות שלי עם הזקן עוד לא החלה אז, אני הייתי רק אחת מאותם
אלא שמרחמים עליו מרחוק, כן, אנשי עירי נחלקו לשניים ביחסם
עליו, היו אלו שפחדו ממנו, והיו אלו שריחמו עליו, אני נמניתי
כאמור עם אנשי הקבוצה השנייה, ריחמתי עליו מבלי לדעת למה, הוא
היה האיש הזר והמוזר שלכל אחד יש דעה עליו, אותו אחד שכולם
מדברים עליו, אבל אף אחד לא מדבר איתו, יכולתי רק לדמיין את
הבדידות התהומית של אותו אדם, וכמובן שלא עשיתי דבר כדי להפר
אותה.
בכל יום ד' היה הזקן מן הים מגיע אל העיר, ומבקר בשוק, כל שבוע
הוא היה קונה מספר מצומצם של מצרכים שמספיקים למחייתו, מעט
ירקות ופירות, לחם ובשר.
כך זה היה שבוע אחרי שבוע, היית יכול לראות את הזקן מן הים עם
לבושו המרופט ומלא הטלאים של נתפרו כהלכה, עובר בין הדוכנים
ומושך לעצמו מבטים רבים ומגוונים של סלידה, פחד ורחמים.
עד ששבוע אחד הוא לא הופיע, וגם לא בזה שאחריו, ולא בזה
שאחריו, איש מאנשי העיר לא דאג לשלומו, לא אותם האנשים שריחמו
עליו ובוודאי לא אותם אנשים שיראו מפניו וכוחות הכישוף
המיתולוגיים שלו, בצר לי עלי להודות שגם בי לא התפתחה דאגה ולו
הקטנה ביותר לשלומו של אותו זקן.
החלק שלי בחייו בא למרבה הבושה לאחר שהפסדתי בתחרות מטופשת
שסבבה סביב שתיית אלכוהול עד אובדן חושים, כמובן שאובדן החושים
היה שלי וכך גם ההפסד, לרוע המזל או למרבה מזל, האדם שהוטל
עליו לקנוס אותי לאחר ההפסד, היה מאותם אנשים שפחדו מאותו זקן
"משוגע" על האי, וכך הוטל עלי בשעת בוקר מוקדמת למדי, לעלות על
סירה ולבקר ביקור של נימוסין את הזקן.
ובנקודה הזו נקשר גורלו של הזקן בגורלי, ואני לא ידעתי זאת.

ירדתי מן הסירה הקטנה אל אדמת הטרשים של האי, בשעת בוקר
מוקדמת, השמש עוד לא סיימה את זריחתה ודוק של טל לילי עוד עמד
באויר הלח.
בצעדים לא בטוחים כשלבי הולם בקרבי, התקדמתי לעבר הבקתה
המרקיבה שבה שכן האיש הזקן.
דפקתי דלת העץ, דפיקות חלשות ומהססות, ומשלא התקבלה תשובה
הדפיקות הפכו עצמן למהלומות אגרוף, לא קיבלתי לא אפילו מלמול
מרוגז בתשובה.
התחלתי לסייר בסביבת הבית והצצתי דרך החלון הגדול שהיה מקובע
בקיר הבקתה, ראיתי מול עיניי את הזקן שוכב פרקדן על רצפת הבקתה
התחלחלתי.
פרצתי אל תוך הבקתה, העליתי אותו אל הסירה, ומיהרתי לעבר העיר,
כשבקשר הרדיו של הסירה אני מזעיקה עזרה.
האמבולנס חיכה לנו על הרציף,ולאחר שהעמיסו עליו את הזקן הוא
התרחק ביללה רמה.
בבית החולים נודע לי כי הזקן סובל מתשישות ותת משקל, הרופא
הסביר שזאת כנראה הזקנה שאוכלת אותו מבפנים, ושאל אם אני קרובת
משפחה ואם ידוע לי על קרובי משפחה נוספים, עניתי שלא, וככל
הידוע לי, לא היו לזקן כל קרובי משפחה, התמלאתי עצב למראה הזקן
הערירי שוכב על מיטת בית החולים חסר אונים ללא משפחה שתתמוך בו
בחוויה המפחידה.
למחרת חזרתי לבית החולים ובידי זר פרחי בר, מן המיטה ניבטו עלי
זוג עיניים ערניות שהפתיעו אותי בחיותן,
שלום, אמר הזקן.
שלום, עניתי בקול לא בוטח, אתה לא מכיר אותי, אני מצאתי אותך,
אמרתי בביישנות.
כן, כן סיפרו לי עליך, מעניין אותי מה עשית ליד הבקתה שלי? הוא
שאל בחיוך.
הסמקתי.
די, די לך, אין צורך להסמיק.
אתה לא מבין, לא התכוונתי לחטט...
אני מבין, לא נורא, הוא קטע את דבריי, בסך הכל לא הפסדתי מן
הביקור הקטן שלך, מה שמך?
מאור.
נעים מאוד, קוראים לי אדוארד, אבל חברים שלי נהגו לקרוא לי
אדי, וגם את יכולה לקרוא לי כך.
תודה, אמרתי והנחתי את הזר על השידה שניצבה סמוך למיטה,
התיישבתי על כסא שעמד בחדר.
השיחה בין שנינו זרמה במהירות, אדי התגלה כאיש שיחה מרתק בעל
חוש הומור מיוחד, שהצליח לגרום לי לפרצי צחוק לעיתים קרובות,
הזמן עבר ביעף ומבלי ששמנו לב לכך, חלפו להן שעות הביקור,
עזבתי בהבטחה לשוב למחרת.
וכך, יום, יום פקדתי את מיטתו של אדי בבית החולים שומעת סיפורי
גבורות על מעלליו בצעירותו.
למדתי שאדוארד, המכונה אדי בפי חבריו, היה חייל בצבא הבריטי
ונלחם נגד צבאו של מוסליני במלחמת העולם השנייה.
התגלה לי שאדי זכה במספר אותות כבוד על מעשים עליהן הוא מסרב
לדבר כדי לא להתרברב.
צנוע הוא אדי.
גליתי לעצמי חבר חדש ויקר, איש שיחה מדהים ואיש העולם הגדול,
עם שלל ידיעות שהדהימו אותי בנאמנותן.
יום אחד פנה אלי אדי ואמר, שהוא צריך לספר לי משהו, הוא ביקש
שאבטיח, שאשבע שלא אגלה לאיש את הסיפור שיש בפיו לספר לי,
וביקש סליחה על שהוא מבקש לספר לי זאת, הוא אדם בודד וזקן,
בקרוב הוא יחלוף מן העולם, והוא אינו רוצה למות עם סוד כה גדול
על חזו.
הסכמתי מבלי להסס לרגע, אז כמובן לא ידעתי מהו אותו סוד נורא.
אדי החל לספר את סיפורו.

השנה היתה שנת 1946 אירופה עוד ליקקה פצעיה מן המלחמה הגדולה,
שאותותיה עוד חיו ונשמו על אדמתה.
אדי בדיוק השתחרר משירותו הצבאי וקיבל לרשותו את הפיקוח על
המגדל-אור, הוא היה אז איש צעיר, ששבע ממראות פצועים ודם וביקש
לעצמו פינה שקטה וקטנה לעצמו בה יוכל להתבודד עם מחשבותיו
לעצמו, המגדל-אור המרוחק היווה עבורו מקום מקלט שהתאים בדיוק
לדרישותיו, התפקיד היחידי שיעדו לו עם בואו לאי היה ההדלקה של
הפנס הגדול מדי לילה וכבויו מדי בוקר.
כל שומרי המגדל-אור שכיהנו בתפקיד לפניו, עזבו את התפקיד לאחר
זמן קצר, בורחים מפני הבדידות והנידוי החברתי הכפוי.
אך ליבו של אדי ניבא לו כי באי הזה הוא ימצא את מקומו, באי הזה
הוא יבנה את ביתו ויקים משפחה.
השנים הראשונות של תפקידו עברו מי מנוחות, העונות התחלפו, בקיץ
מי הים היו שקטים וחלקים כמראה, ובחורף געשו הגלים ברעש, בשצף
קצף הציף הים את אדמת האי, היו ימים שמי המלח חדרו מבעד לסדקי
הדלת וחדרו אל תוך הבקתה.
אדי אהב את החורף, בהם הים היה שלו, ורק שלו, ספינות רבות לא
עברו בים בזמנים קשים אלו, לא נשמעו קולות העיר הרחוקה, רק
סימפוניית הגלים והרוח אירחו לו חברה, ולחשו לו סודות על
מקומות רחוקים ונפלאים.
ליל סערה אחד, אדי היה בביתו מול האח מתחמם אל מול האש, הוא
שמע קולות מצוקה וקריאות בקשה לעזרה, אדי מיהר החוצה לבדוק
מהיכן הקריאות האלו מגיעים.
על קו החוף הוא הבחין בדוגית קטנה מיטלטלת בפראות בין גלי הים,
אדי מיהר לכיוונה, זורק חבלים לעברה בתקווה כי הנוסע הדוגית
יתפוס אותם, לאחר מאבק ארוך ומתיש עם הרוח והגלים, הצליח אדי
לגרור את הדוגית הקטנה אל החוף.
אדי הביט לעברה בהפתעה גמורה, בתוך הדוגית שכבה באפיסת כוחות
נערה צעירה, היא הביטה בו בעיניים חלולות ואיבדה את הכרתה. אדי
נסע אותה אל הבקתה והשכיב אותה על המיטה הרכה.
את הימים הבאים הוא העביר תוך כדי שהוא סועד את הנערה הזרה,
מדי יום הוא צפה בעודה מתחזקת, עד שיום אחד היא קמה מן המיטה.
שמה של הנערה היה אורית, ונפשו של אדי נקשרה בנפשה, חברי נפש
נהפכו להיות ועד מהרה פרחה בניהם אהבה גדולה, שליבתה את לבם
באש גדולה ויוקדת ולא היה בכוחו של הים לכבותה.
השנים חלפו, אדי לקח על עצמו חופשה בת שנה מהפיקוח על המגדל,
ונשא את אורית לאישה, יחדיו יצאו לתור בעולם הגדול בחיפוש
מתמיד לאחר אושר ושלווה כשאלו מוצאים אותם לכל מקום אליו פנו.
ולכל מקום הלך איתם הים, רחש הגלים עקב אחריהם לכל מקום, מתגנב
כמרגל אחר מעשיהם, וקולו מרושע כאלפי שודדים.
כך עברו להם הימים, כשאדי ואורית חווים כל יום חוויה גדולה
ממשנתה
יום אחד הגיע הזוג לחוף ים אקזוטי ומקסים ביופיו אורית התפעמה
למראהו המיוחד, ורצה לעבר קו המים, מניחה לגלים ללח את כפות
רגליה בעדינות, היא עצמה את עיניה והתמכרה להרגשה הנעימה בעוד
הרוח מפזרת את שערה מעדנות. אדי הביט בה באהבה גלויה ונערצת,
כשהיא היא החלה להיכנס אל הים, קוראת לו לבוא אחריה.
אדי החליט להישאר על החוף ולהביט בה שוחה, החלטה עליה הוא
מצטער עד היום.
אדי נשאר על החוף, מקושש עצים ופורש את שקי השינה על האדמה
החולית והמלטפת, לא היה דבר שיכול היה להכין אותו אל המתרחש
לבוא, לאחר שסיים להקים את המחנה הלילה הקטן והמאולתר, הסתובב
אדי אל הים וביקש את אורית, הוא סרק במבטו את הים בחיפושו
אחריה, אך לשווא.
אורית? הוא קרא, אורית, איפה את? אורית!!! הוא צעק, אורית
שום תשובה לא באה כתגובה.
גופתה לא נמצאה לעולם, הלום אבל חזר אדי אל האי הקטן, אל
המגדל-אור הנאמן, מאז אדי והים בריב מתמיד.
כל השנים האלו, חשב אדי שהוא והים חברים הם, הוא לא הבין כי
הים נותר לי טינה, הים הוא רוצח, הים רוצה שהספינות יתרסקו אל
החוף יטבעו וישאירו את מלחיהם ותכולתם בקרקעיתו, רודף בצע הוא
הים ואכזר.
לילה, לילה הדליק אדי את המגדל-אור בנאמנות, בשליחות נקמה שלא
פסה.
ליל חורפי אחד שמע אדי קולות מצוקה וקריאות מצוקה מן הים, הוא
הביט דרך חלונו וראה ספינה גדולה מתחבטת בגלים ומלחיה זועקים
לעזרה, משוועים להצלה, הוא נזכר באורית, באושר שהביאה לחייו,
הוא נזכר באשתו המתה שהים לקח ולא השיב, הגיף את חלונו ואטם
אוזניו לקולות המלחים.
כעבור שבועיים מצאו את שרידיה של הספינה איש מבין מלחיה לא
ניצל.

הבטתי באדי בתדהמה, לא מאמינה לסיפורו, הייתכן? הייתכן שאותו
אדם עדין ומקסים שלמדתי להכיר בימים האחרונים, הפקיר ספינה
מלאה באנשים, הייתכן שאותו אדם שאני רואה ניצב מולי, אותו אדם
שביליתי עימדו את השבועות האחרונים, הותיר לספינה שלמה למצוא
את מותה?
יצאתי מהחדר ולא הסתכלתי לאחור.
מחברי נודע לי כי אדי נפטר יומיים לאחר מכן, צוואתו האחרונה
היא שיפזרו את אפרו מעל הים.
אחרי שאסיים לכתוב את השורות האלו, אני אסע אל האי, אל הים,
אדי מחכה לשוב לזרועות אהובתו.