עשר דקות לאחר שהתחילה לקרצף את הסיר הענק במטבח בבסיס
הטירונות, התחיל גוון אדמדם לטפס על ידיה עד לנקודה בה קצף
הסבון נגמר. מיכל לא הבחינה באדמומית אך היא לא יכלה להתעלם
מתחושת הגירוד. לרופא הבסיס היא הגיעה, כשסימני שריטות על
זרועותיה. השילוב המנצח של בנדריל וקרם עבד ותחושת הנמלים
הזוחלות, ששייטו בכלי הדם הזעירים בקצות אצבעותיה ולאורך ידיה,
פסקה. מכתב הרופא, שקטע באיבה קריירה ארוכה של תורנויות מטבח,
נשמר על ידה בקפידה לאורך כל השירות הצבאי. דורון, ששמע את
הסיפור אין סוף פעמים נטה לנעוץ בו את ההסבר לכך שהיום, כדי
לברר בעיות כבדות, מיכל זקוקה לקולף חד, מוזיקה ולערימת תפוחי
אדמה. לדעתו, הצורך לעסוק באיזה משהו סזיפי במטבח מעולם לא
סופק. היא פשוט דילגה על שלב הגמילה בצבא. היא מקפידה להשתמש
אך ורק בקולף מאוד ספציפי אותו היא קונה במיוחד בשוק הכרמל.
לעיתים חברות מביאות לה אותו כמתנה מהארץ במיוחד. ארבע אצבעות
חובקות את צידה הימני של צורת ה U שלו. המורה נחה בגומה
המיועדת לה והאגודל חובק את צידו השני. תפוחי אדמה, שכבר
קולפו, נחים להם אדמדמים ועגלגלים במים. בצידו השני של הכיור,
זרם מים קטן על תפוח אדמה תורן, שאחוז בידה השמאלית. את הבעיות
בין גילה לרון היא פתרה על ערימה בינונית לרקע ה Dire Straits.
את הפתרון לעיצוב עמוד הבית של הקליינט הקודם שלה היא סגרה על
U2. הערימה האחרונה, קטנה יחסית דווקא, קולפה על Eric Clapton.
הוא כבר לא זכר מה הייתה הבעיה. עכשיו היא מוטת ראש, מתנענעת
קלות עם Red Hot Chili Peppers. הוא בדיוק נכנס מהעבודה, והיא
שקועה, לא החזירה לו 'שלום'. ההבעה שלה הייתה מרוחקת. הוא ראה
את גודל הערימה והבין שהבעיה כבדה. דורון ידע שהיא צריכה את
הזמן שלה ולמרות שהמוזיקה רמזה על משהו לא צפוי, הוא המתין
בסבלנות ולא הוציא מילה. תפוח האדמה השיר את עורו רצועה אחר
רצועה בקצב אחיד עד שלבסוף היא חדלה מהתנועה הרכה והקטנה
שליוותה את עבודתה והחלה לדבר.
"אני חושבת, שבסוף השבוע הקרוב נצא לדוג." הוא נתן לה דקה כדי
להמשיך, אבל היא המשיכה לקלוף את תפוח האדמה.
"מיכל, על איזה דיג אנחנו מדברים?" הוא שאל, כשהבין שההמשך לא
יבוא.
"השתתפתי אתמול בישיבה כדי להבין יותר טוב את המוצר החדש של
החברה. משהו עם אינפרה-רד. ישבתי בצד, ציירתי כמה רעיונות,
צילמתי במצלמה הדיגיטאלית את הציוד והעלתי על הכתב מספר
רעיונות למכירת המוצר. דן, מנהל את הפרויקט הזה והוא פנה אלי.
הייתי שקועה במעשיי ולא שמעתי אותו." היא הפסיקה את דבריה
ודורון שאל אם דן הביך אותה.
"לא" היא הכחישה "להיפך הוא היה מחוייך והציע שאשתתף בלילה
בניסוי כדי שאראה את העסק בפעולה."
"איך היה?" הוא שאל.
"חזרתי למשרד כשהחשיך. כל הציוד היה ערוך בחורשה של המפעל.
מצלמה פצפונת, מחשב וכל החבורה מסביבו בוחנת את הנתונים.
התבקשתי ללכת בחורשה, להתרחק עד לקצה שלה. דן הסביר שהוא יצלם
ויתן לי לראות את התוצאות."
דורון הרכין את הראש, ממתין להמשך.
"כשחזרתי לכיוון שלהם, המהנדסים דיברו ביניהם. גבם מופנה אלי.
רק דן נשאר מול המכשירים. אור חלש מהצג האיר לו קצת את הפנים.
עצרתי מולו, כשהמיכשור בינינו. היה לו מבט משונה בעיניים."
דורון לא אמר מילה, הוא חיכה להמשך.
"אתה לא מסתכל עלי במבט משונה בעיניים כבר מזמן."
לזה הוא לא ציפה.
"למה שאני אסתכל עליך במבט משונה?"
"פעם הסתכלת עלי כך כל הזמן."
דורון הרים את הראש, בחן אותה דרך עיניים מצומצמות. "מה את
בעצם מנסה להגיד?"
"זה מוקדם מדי" היא אמרה "מה יהיה עוד כמה שנים?"
דורון לקח לה את היד והניח אותה על קידמת מכנסיו.
"אני לא צריך אור אינפרה-אדום שיתלה לי מבט משונה בעיניים. אני
לא ילד קטן שצריך לראות את הצללית החמה של החזה שלך כדי שיעמוד
לי. עומד לי מלראות אותך קולפת תפוחי אדמה במטבח שלנו."
"זה עכשיו. אבל המבט הלך ומה יהיה עוד שנה ובכלל איפה היית
אתמול בלילה?!"
"כשחזרתי מהעבודה כבר ישנת. חיבקתי אותך ונרדמתי מיד."
"פעם היית נכנס לי לתוך החלום."
"פעם לא דאגתי למקום העבודה שלי ולא הייתי הרוג."
"דן הזמין אותנו לויקטוריה הבריטית. בדרך אפשר לדוג."
"את רצינית?!"
"כן. זה סוף שבוע ארוך נצא בשישי בבוקר ונחזור ביום ראשון
בערב."
"לא איבדתי כלום על היאכטה של דן."
"גם אני לא, אבל אני רוצה את הפרויקט הזה."
"חשבתי שהוא שלך."
"גם אני חשבתי כך אבל עושה רושם שסוף השבוע הזה לא יזיק."
"אבל את שונאת לשוט."
"עשרים וחמישה מיליגרם של בונין אולי שניים בעצם יעשו את
העבודה. אל תדאג, אני לא מתכוננת להקיא על איש. מקסימום אני
אשן לאורך השיט ואתה תהנה מהדיג."
"אני מבין שבעצם הכל כבר חתום וסגור."
"היו לך תכניות אחרות לסוף השבוע?! מה הבעיה אתה הרי אוהב לדוג
ולא עשית את זה מזמן."
"זה לא העניין ואת יודעת את זה."
היא התחילה לאסוף את קליפות תפוחי האדמה מהכיור, ונראה היה
שהנושא סגור.

ביום שישי הם נפגשו במרינה בסיאטל. השמש שיחקה במחבואים אבל
הכל נראה די רגוע. מנדי, אישתו של דן, פגשה אותם בחיבוקים
ונשיקות. דן הציץ בציוד שלהם ואמר שמנדי לוקחת תיק יותר גדול
כדי לצאת אחר הצהריים למול. היא לקחה את דבריו ברוח טובה
ועודדה את מיכל ודורון במאור פנים לעלות על הסיפון. דן הושיט
אצבעות שעברו מניקור ועזר למיכל ולדורון לעלות. הוא ביקש ממנדי
לקחת אותם לחדר שלהם והוא עצמו הצטרף לסקיפר שעמד על המכשירים.
מנדי ערכה להם סיור היכרות עם הקטמרן וסיפרה שהיא נחשבת
בינונית בגודלה. רק ארבעים וחמישה פיט. בסיפון התחתון שלושה
חדרי שינה. לכל אחד מהם צמודים שירותים  ומקלחת. היא המשיכה
בסיור והראתה את הסלון הנחמד שגביעים שונים היו סדורים בו על
מדפים בתוך ארון זכוכית. מנדי סיפרה שאלה הגביעים, שדן זכה בהם
על הישגיו בדיג. המטבח היה מצויד כהלכה. הם עלו חזרה למעלה.
בחלק האחורי של הסיפון סמוך להגה הייתה פינת ישיבה. ביציאה
מהנמל קיבל אותם ים אפור וזומם. מה כבר אפשר לצפות מאיזור
סיאטל?! באופק היו עננים כבדים ומים גועשים עטפו את היאכטה
הלבנה. החרטום עלה והבקיע את הגלים. מיכל הודתה לאלוהים שלקחה
את התרופה שלה נגד מחלת ים והתיחסה לים הסוער. כולם נראו
מאושרים ודחו בבוז את התיחסותה לכך שהים גבוה ומסוכן. דן
דיווח, שהים הוא ים ארבע מה שנחשב "כמעט חלק" והבטיח שצפויה
הפלגה בטוחה ונוחה. הבונין גרם למיכל לתחושת כבדות ונימנום
והיא פרשה מהחבורה והעבירה את הדרך לאי ויקטוריה בשינה. היא
התעוררה לארוחת ערב ומאחר והייתה עדיין די מנומנמת חזרה לישון.
למחרת הם ירדו לטיול באי. הם ביקרו ב Butchart Gardens,
והמשיכו לטכס ה High Tea המפורסם
ב Empress Hotel. לבסוף הם חזרו ליאכטה. הם תכננו ללכת לישון
מוקם כדי לקום מוקדם למחרת. הם רצו להספיק לדוג כמה שעות לפני
שיפנו חזרה. מיכל לקחה את התרופה שלה כי אפילו הטלטלות הקטנות
בעגינה מאוד הפריעו לה.

בבוקר היא קמה, תחושה דביקה בין ירכיה. היא הסתובבה אל דורון
וחיבקה אותו. דורון בקול מנומנם שאל איך ישנה ואיך היא מרגישה.

"ישנתי מצוין, בפרט שנכנסת לי לתוך החלום." היא ענתה.
"חלמת עלי?" הוא שאל עדיין מנומנם.
בחיוך מסופק היא אמרה "חלמנו ביחד. סוף סוף עשית את מה שרציתי
שתעשה."
"על מה את מדברת?!" הוא שאל בקול קצת יותר עירני "כשיצאתי
מהמקלחת את כבר ישנת כמו מת. היה עדיין די מוקדם, לא הייתי
רדום בכלל והלכתי לקרוא בסלון. גם מנדי הייתה שם. היית מעלה על
דעתך שמנדי סורגת?"
"מנדי סורגת?!"
"כן, סך הכל היא אישה מאוד ביתית."
"נשמע שהיא מוצאת חן בעיניך."
"בהחלט. היא שיפור אדיר מאשתו הראשונה, שנהגה להתחכך ולארוב לי
בכל פינה."
"אז אתה קראת והיא סרגה. איפה היה דן?"
"מנדי אמרה שהוא ישן ונוחר כמו חזיר ולכן היא באה לסרוג
בסלון."
"ואתה לא באת אלי?"
"מיכל, היית כולך מסוממת. נראה לך שאני נקרופיל?!"

לאחר ארוחת בוקר קלה הם עלו לסיפון העליון. היה יום יפה. כולם
התעסקו עם ציוד הדיג. מיכל השתרעה על אחד מכסאות הנוח מתמכרת
לרוח. דן פנה אליה ושאל אם היא לא מעדיפה להשתזף בבגד ים. היא
ירדה לחדר והחליפה בגדים. בדרך היא התעכבה בארון הגביעים
והוציאה אחד מהם. דן ראה אותה ראשון ובקול משועשע שאל אם אין
לה בגד ים אחר. "בגד הים הזה ישאיר סימנים מוזרים של שיזוף"
הזהיר דן בחיוך, "את תמצאי בארון איזה בקיני שישמש אותך טוב
יותר".
"לא תודה" אמרה מיכל והמשיכה בשאלה: "דן, על מה זכית בגביע
הזה?"
מנדי הזהירה בזריזות, לפני שלדן תהיה הזדמנות לענות, שעכשיו
יבוא סיפור ארוך ומשעמם על הישגיו של דן בדיג. היא שמעה את
הסיפור כבר מיליון פעמים והיא מעדיפה לטפל במטבח בארוחה. מנדי
ירדה עם  הדגים שכבר נתפסו למטבח.
דן סיפר על מעלליו, דורון הקשיב, הסקיפר היה עסוק. הוא לא יכול
היה להרים את הראש אפילו לא לדקה אחת מההגה. היום היפה ברח.
השמים היו מאיימים והגלים טלטלו את הספינה. מיכל אחזה בגביע
שדן זכה בו כדי שלא יתגלגל על הסיפון. היא כנראה נרדמה
מהטלטלות כי בפעם הבאה, שהיא פקחה את עיניה זה היה לתוך מבטו
של דן.
"איפה דורון?" היא שאלה אותו.
"הוא ירד לעזור למנדי עם הדגים."
"למה הוא לא העיר אותי?"
"הוא אמר שניקוי דגים זה לא בשבילך. הבטחתי, שאני אדאג לך."
"כמו שדאגת לי אתמול בלילה?"
חיוך עיקל את השפתיים שלו. "היה לנו טוב ביחד."
הרוח התגברה. רעש הגלים המתנפצים היה גדול. רעש מסוג אחר הסב
את תשומת ליבו של דן מפניה של מיכל. הוא הסתובב לבדוק את מקור
הרעש. מיכל בלי להסס, הרימה את הגביע שבידה והכתה בראשו. הוא
נכשל בצעדיו והיא דחפה אותו מעבר למעקה. היא הסתובבה, הבחינה
שהסקיפר לא ראה דבר וירדה לסיפון התחתון. היא ניגבה את הגביע
והחזירה אותו למקום. ריח כבד של דגים עמד באויר. היא נכנסה
למטבח. דורון אמר לה מודאג, שנראה שהיא זקוקה לכדור נוסף של
בונין כי היא נראית די ירוקה. מנדי צחקה ואמרה שעושה רושם
שמיכל לא תצטרף אליהם להפלגות נוספות. "הים לא בשבילך, דרלינג.
לכי תשכבי קצת. עוד חצי שעה אני אקרא לכולם לארוחת צהריים."