היה איש, וקרו לו דברים, אנשים דיברו עליו, אנשים דיברו אליו.
הכל היה הגיוני. עד שיום אחד...
יום אחד מישהי כתבה סיפור, לא יפה במיוחד, לא מוצלח במיוחד.
סיפור. ואותה מישהי הכירה את אותו איש, והסיפור שלה היה עליו.
אבל בסיפור לא היה לאיש שם, כדי שלא יזהו אותו, ובסיפור לא
היתה לאיש משפחה, כדי שלא יבינו על מי מדובר. בסיפור האיש
הפסיק להיות איש, והפך להיות דמות.
אותה מישהי אהבה את הסיפור שלה, בגלל שהוא היה אישי ובכל זאת
היא יכלה לפרסם אותו, אז היא התחילה לפרסם גם דברים אחרים על
האיש ההוא, שירים שכתבה עליו ומכתבים שכתבה אליו. וכל כך הרבה
דברים היא פירסמה, שאנשים התחילו לדבר על היצירות שלה, ועל
הדמות ההיא, האיש ההוא כבר לא היה איש, הוא היה דמות, וזה
העציב אותו. המישהי ראתה את האיש נעצב והתעצבה בעצמה. היא
המשיכה לכתוב על האיש כמו שאהבה אותו, מאושר. אבל האיש כבר לא
היה מאושר, והיצירות נכתבו על הדמות ולא על האיש, כי ביצירות
הוא היה שמח. ואז המישהי כבר לא הבדילה בין האיש לדמות והדמות
לאיש ושניהם בילבלו אותה. באותו יום היא הפסיקה לכתוב עליו, על
הדמות של האיש והאיש שעליו נכתבה הדמות.
לאיש המשיכו לקרות דברים, אנשים המשיכו לדבר עליו ולפעמים גם
אליו, החיים שלו חזרו להיות מאושרים. אבל המישהי, היא איבדה
חלק מעצמה, היא איבדה את הדמות שלו, ולמרות שנשאר לה האיש, היא
כבר לא יכלה לכתוב עליו, אז היא נותרה עצובה.