טליה הדר / אני-הגן |
זה לא קורה מתישהו חשוב.
סתם, ככה בין זמן לזמן,
הריק הזה, השעמום, המוות של הגן.
העצב ההוא ששוכן לו שם...
זה בא והולך, עובר לו ושב.
אבל הכאב הזה בלב הוא ישב.
עכשיו הוא מתכוון לצאת החוצה,
לבקר בגנים אחרים,
ולבדוק מה קורה אצל שאר האנשים,
או שמא אצלי זה רק נתקע,
העצב נשאר, לא חלף ולא עבר.
וכך זה כבר יותר משנה...
ככה ככה, תקוע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|