עכשיו אני כאן, יושבת לבד, מחכה.
מחכה לסוף.
אני יודעת שהוא בא, שהוא קרב ושאין דבר שאני יכולה לעשות.
אני אלך לדרכי, עם השאר שבאים איתי
ואתה תישאר כאן ותחכה לי.
וכשאני לא אשוב, יבואו אחרות רבות
ואני אהיה כשולחן נשחק.
אני אהיה כלואה עם השאר
במקום שהולכים ורצים ועומדים, אבל לא חוזרים.
מה אני אמורה לעשות עם הכאב?
מה אני צריכה לחשוב כשאני יודעת שאני לא אעמוד בתסכול?
מה עושים שמרגישים שריק?
אני יודעת שהמקום שאליו אני חוזרת, הולכת, חוזרת, הולכת,
לא טוב. לא תצליחו לשכנע אותי... לא הפעם.
אני יודעת שיהיה לי רע. יהיה רע.
רע! רע! רע!
לא רוצה ללכת, רוצה להשאר, בבקשה, תן לי להשאר.
עוד קצת, עוד קצת, ואולי אהיה מוכנה.
תקרא לי אנוכית, תקרא לי מפונקת, רק אל תלך!
לא עכשיו.
לא ככה.








את המכתב הזה כתבתי לך, ח.ג, אתה יודע שיש לנו עוד 4 חודשים
להיות ביחד ודי.