"שנים רבות, רבות מאוד עברו עלינו מהפעם האחרונה שקרה כאן משהו
טוב. ככה זה - גם לקידמה יש סוף, ואפילו, תאמינו או לא - גם
לסוף יש סוף. למדנו את זה בדרך הקשה - סופיות זה דבר אינסופי.
פשוט, אה? טוב, אתם לא חייבים להבין. אתם גם לא צריכים. כנראה
שאם אתם קוראים את מה שנאמר כאן, הכל ממילא לא משנה, נכשלנו.
התקווה היחידה להמשך ההישרדות שלנו נמוגה, לא הגענו לאן שהיינו
צריכים. כנראה שמשהו השתבש.
מה שנותר עכשיו זאת פיסת הנייר הזאת, זכר לעם, תרבות ועולם
שנמוגו. בבקשה, לפחות תשמרו עליה בכבוד.

זה התחיל בעבר הרחוק. אלפי שנים אחורה - מההתחלה. צורת הפעולה
שלנו היתה שגויה מהיסוד, פגומה לחלוטין. חצבנו, כרינו, כרתנו
ושאבנו. וזה היה בסדר גמור, עד שזה הגיע למימדים של מגיפה, מצב
בו לכל אחד היה מכרה או באר בבית. היום, אחרי כמעט שלושת אלפים
שנה, הכוכב שלנו נכנע. אין לו מה לתת יותר - האדמה החרוכה כבר
האפירה, התיבשה. המחצבים נוצלו עד תום. אפילו מליבת הכוכב לא
נשאר הרבה, בקושי מספיק כדי להחזיק את הבתים שלנו איפה שהם.
אנשים מזילים ריר כשהם שומעים על בתים ודרכים סלולות בסיפורים.
אפילו המחצבים הכי נפוצים ופשוטים שיש, כמו נחושת ונרליום,
שווים כמות לא הגיונית של כסף. לא אמיתי, כמובן, הרי אין ממה
להכין כסף.
ואז, אז הגיע המיזם. מאמץ אחרון, בשיתוף בינלאומי של כל העמים
והממשלות. דבר אחד נכון - אנחנו לא ממש טובים בשיתוף פעולה,
אבל הפעם, איכשהו, זה עבד. מעין הבנה אחרונה שזאת ההזדמנות
האחרונה של העולם הארור הזה.
הרעיון של המיזם הוא שבמשך כמה עשורים, יבנה אמצעי תחבורה
חללי, שיכיל כמות מספקת מאיתנו כדי שנוכל להתחיל מחדש במקום
אחר. אם נצליח, נשלח את הרכב בחזרה, וכמובן נבנה עוד הרבה
כאלו, כדי שאחוז גבוה מהאוכלוסיה יוכל גם כן להמשיך את חייהם.
למצוא איזה כוכב בתולי, נקי וטהור, אלא שהפעם נדאג למיזם כזה
הרבה לפני המצב בו אנו שרויים היום. אבל באם ניכשל - אין סיכוי
להמשך החיים. אין שום סיכוי שעוד רכב כזה יוכל להיבנות.
כמה עשורים היה רעיון נחמד, אבל הביצוע לקח כמעט מאה וחמישים
שנה, זמן שבו חלק מהאוכלוסיה פשוט התחילה למות. ממחסור במזון,
בעיקר. חישוב מהיר הראה שאם לא נחזור תוך שלושים שנה, אין
בשביל מה לחזור. נהדר.
הבניה הושלמה. חמישה עשר עשורי בניה הגיעו לקיצם. מספר הפועלים
שעבד על בניית החללית בכל רגע נתון נאמד על עשרות אלפים. תעשו
את החשבון - זה היה חתיכת רכב עצום. הוא היה כ"כ גדול,
שבשלושים השנים האחרונות לבנייתו, אנרגיה נאספה מכל קצוות תבל
כדי שהוא יוכל להמריא. אפילו לא טרחו לבנות לו מנחת ראוי
לשמו.
והנה אנחנו כאן, צוות הספינה הגדול, מתכוננים להמראה, ספירה
לאחור.
המראה. המנועים האימתניים חרכו את האדמה מתחתינו בעוד אנחנו
עולים אט אט אל עבר הכוכבים למעלה. פתאום שמענו פיצוץ אדיר,
ובעוד השמיים כולם מוארים באדום, מה שלא ראינו כבר הרבה מאוד
זמן, נסקנו אל החלל במהירות מדהימה.
היעד: כוכב שומם וכחול, איפשהו במרחב, באיזה מקום שכוח-אל ששמו
'גלקסיית החלב'. נו, טוב. הכל עדיף על הבית שלנו.

דימיינו לנו איך אנחנו נוחתים שם, בין אוקיינוסים ועצים, בין
שמיים ואדמה. כ'כ הרבה דברים חדשים, כל כך הרבה תקווה וחיים.
אפילו התחלנו להמציא אגדות וסיפורים על הרגע הזה ותחיית המין
שלנו.
במשך כמה חודשים, התחלנו להמציא אין-ספור סיפורים, מהם עלו לנו
רעיונות לשמות של ערים חדשות, מושבות ואיזורים. אפילו שינינו
קצת את התכניות המקוריות, בהתאם לשיקולים חדשים שצצו מדי פעם.

אפילו התחלנו להאמין שזה יקרה, שהתכניות יצאו לפועל. שתהיה לנו
הזדמנות שניה, והפעם לא נעשה אף טעות. אפילו לא אחת.
אבל כמו שנאמר מקודם, אתם קוראים את הקטע הזה עכשיו. פיסת
הנייר האחרונה."