יונתן ואיילת הלכו בטיילת לאיטם, שותקים רוב הזמן. זה מכבר, חש
יונתן כי הקשר ביניהם רוגע ומתמוסס, כמו הרוח המצננת שנשבה
מהים, באותו יום עמוס חום של רום הקיץ. עדיין, היה זה נעים,
היה זה נוח, דווקא בשעות ערב כאלו, לטייל יחדיו, מבלי לחוש
צורך במשהו מעבר לכך, או לחוות תסכולים וקשיים של חיי ציפייה
מתוחה. בודדים, זוגות, משפחות, חלפו על פניהם, חלקם רוגזים
וחלקם רגועים, ואל מולם חש יונתן שלווה פשוטה, איילת לצדו.
בדרכם, התעכבו ליד צייר, שהיה משרטט דיוקנם של העוברים ושבים,
ומוכר אותם במקום עבור תשלום. האיש, שנראה כמי שכבר עבר את גיל
החמישים, נרגן, כפוף ובעל קלסתר גס וקשה, ישב באי נוחות על
שרפרפו, מובטל מעבודה, מבטו וידיו עסוקות ללא הרף בפעלתנות
סתמית. בגדיו היו מלוכלכים ומרופטים, ובלתי תואמים את גזרתו.
כשעברו לידו, קרא בהתפעלות, שנשמעה ליונתן מלאכותית ונוקשה:
"גברתי, את יפה מאוד! אולי תרצו רישום קטן של הפנים?" ונקב
במחירו.
יונתן התבונן בו בספקנות, שכן ידע היטב שאיילת נאה בעיני רבים,
והוא ביניהם, אך איש לא יחשיבה כיפה במיוחד. אולם היא הסמיקה,
וכשענתה בשלילה, הבין יונתן שעליו להתערב, ועל אף התנגדותה עמד
על כך שהרישום יעשה, אף דרש בד גדול ויקר יותר מזה שהוצע
בתחילה, והוסיף בתוך כך מחמאות משלו לגבי יופיה. כל זאת, ידע,
הינו המעט המתחייב ממנו כדי למנוע פגיעה ברגשותיה.
כאשר התחיל ברישום, חל שינוי בולט במראהו של האמן. פניו התכערו
עוד יותר, אדומות ממאמץ ואפו התבלט, חד וגרום, מתחת לעיניו
המצומצמות. גופו, לעומת זאת, התיישר והזדקף, נע בזרימה
תכליתית, מקצב מוגדר ושיתוף איברים הרמוני. מחוותיו היו משונות
מאוד. הוא היה מעלה ומוריד את ידו על הבד במהירות ולרוחב נכבד
מספר פעמים, ואז ממקד את העפרון בתנועה מאוד מדויקת וקטנה
לשבריר שניה, וחוזר שוב למשיחות הגדולות. הכל עשה במהירות
גדולה, מבלי לעצור או להרהר, וכמעט ללא התבוננות בפניה של מושא
רישומו. כל כך מואצת היתה עבודתו, שכאשר היה מחליף עפרונות,
היה שומט את האחד שהיה מחזיק באותו הרגע אל הכן, מבלי להניח
אותו, ובמקביל אוסף את עפרון שני בידו השמאלית ומעביר לימנית
כמעט מבלי להרחיק אותה מהבד.  
למראה סערת פעילות זו, שנראתה לו חסרת סדר לגמרי, כבר החל
יונתן לחשוש שמדובר בצייר מודרניסטי, אשר ברישומו לא יהיה ניתן
לזהות תווי פנים בכלל. איילת, שהוחמאה בבירור מהדיבור על
יופיה, היתה עשויה להתאכזב, אם לא יבוא לידי ביטוי בתוצאה
הסופית.
אבל לחששות אלו לא היה כל יסוד. בהחווית קו קצר, סיים הצייר את
רישומו, ומייד, מבלי להסתכל אפילו לרגע אחד ביצירתו, סובב את
הבד והראה אותו ללקוחותיו. נשימתה של איילת נעתקה לרגע, אבל
יונתן נדהם לגמרי. הרישום, במצבור מועט של קווים ואיזורים
מושחרים, שיחזר את פניה של איילת בחיוניות ובעוצמה יוצאות
דופן. כל ההבטים הסימטריים, החיים והזורמים בקלסתרה עוצבו
באופן שהוציא אל פני השטח את כל מהותם החיננית, ואילו כל
המאפיינים השגרתיים, הצורמים או החלשים לא הועלמו, אלא נרקמו
לאותו מתווה מצודד כאילו היו חלק טבעי ואף הכרחי ממנו, ולא
יכלו לפגוע בתוארו אלא רק להדגישו. איילת שנשקפה אליו מהבד
היתה רבת קסם ואור, וכאשר סוף סוף הביא עצמו לנתק עיניו מהבד,
הוא הביט בה וראה פנים אחרות מאלו שלצידן התעורר יום יום מזה
שנתיים.  
שניהם העתירו שבחים על הצייר, שקיבל אותם באדישות גמורה, תחב
את שכרו לכיסו בקוצר רוח מופגן, ומייד פנה מהם בחיפוש להוט אחר
לקוחות חדשים. הם לקחו את השרטוט הביתה, ומספר ימים לאחר מכן,
הפתיע יונתן את איילת ותלה את הדיוקן במקום בולט בסלון, לאחר
שדאג למסגר אותו בחנות יקרה במיוחד. איילת התנגדה לבזבוז זה של
כספם הדחוק, ולתליית התמונה היכן שאירחו את ידידיהם, בטענה
שהדבר יגרום לה מבוכה רבה. אבל יונתן הבין שאלו דברים מן השפה
לחוץ. "אני רוצה שהאורחים שלנו יראו כל הזמן עד כמה את מדהימה.
אם זה מביך אותך, תתלי לידה גם תמונה שלי, בתנאי שתהיה יפה
לפחות כמו שלך", אמר וחתם את הויכוח בנשיקה.
מפעם לפעם, יונתן חשב על הגיחוך בכך שמאורע פעוט כה השפיע על
חייהם, אולם לא ניתן היה להתעלם מכך. לראשונה, החל לבחון את
פניה כאשר לא שמה לב לכך, אם ישנה או היתה עסוקה. מאז הכירו,
העריך את מזגה הטוב, יציבותה ואת השכל הישר שלה. כעת, התעוררו
בו רגשות חדשים, תהיה לגבי התעלומות שהיא אוצרת בתוכה, היפנוט
מהשינויים שחלו במבעה. הוא תר כל הזמן אחר דרכים לעורר בה עונג
ושמחה, להביא לחיים את האור שקרן ממבטה וחיוכה, ומצא עצמו מפנק
את בת זוגו בדרכים ובמינון שהיו חריגים מאוד בשבילו. גם מעשה
האהבה שלהם השתנה, נהיה תכוף יותר ומלא תשוקה, גם אם פחות איטי
ונעים. הסיפוק והריגוש גברו, ואילו התענוג והרכות נחלשו.
לא הכול היה טוב. מדי פעם, היו חוזרים אל יונתן הספקות הישנים,
ובאמצע יום העבודה, היה עוצר ושואל עצמו האם באמת יבלה את חייו
בלווייתה של אישה שגרתית, פשוטה כל כך. אז, היה חוזר הביתה,
מביט שוב בתמונה התלויה, והתלהבותו מתחילה להתעורר שוב. כל
הזמן, סקר בעיון את פניה והבעותיה, בחיפוש אחר תווים שהופיעו
ברישום, והיה חש סיפוק רב כאשר נדמה לו שהוא מאתר אותם, לרגע
חומק. כאשר אנשים ביקרו בדירתם, יונתן המתין, לא לרגע בו יראו
את התמונה וישבחו אותה, כפי שעשו תמיד, אלא למבטים שהפנו לעבר
איילת בשארית הערב, בהם היה מוצא אישורים נוספים לזהות שבין
האשה המיוחדת בציור לבין בת זוגו.
בחורף שהגיע מיד לאחר מכן, הם הזמינו סייד שיצבע את הדירה.
יונתן שהה בחדרם, כאשר שמע קול רעש כשל חפץ נשבר. הוא מיהר
לסלון, ושם ראה את התמונה, שנשמטה לרצפה במהלך הורדתה,
וזכוכיתה מנופצת. איילת הוכיחה את הסייד, ואילו יונתן מיהר
להרים את התמונה השבורה, ונשא אותה אל המטבח, שם החל להסיר את
שברי הזכוכית בידיו במהירות.
"מה אתה עושה", צעקה איילת כשנכנסה אל המטבח. יונתן נרתע, ביצע
תנועה חדה מדי ואצבעו נחתכה על ידי אחד מהשברים, פוערת שסע רחב
בעורו. מייד, לפני שהספיק להסיט את ידו, נשרה טיפה גדושה של דם
מהפצע אל הבד, שנחשף כמעט במלואו. הנוזל הארגמני התפשט עד מהרה
על מצעו ונספג בו, יוצר כתם גדול ומכוער שכיסה את מרבית שטח
הפנים.
"תראה מה עשית", אמרה איילת ברוגז, ואילו הוא הביט ברישום
בחוסר אמון, מניע את ראשו מצד לצד, בתנועה איטית, כמעט בלתי
מורגשת. הוא בכלל לא שם לב לחתך הצורב, שהמשיך לדמם במהירות,
או לחבישה הזריזה שכרכה איילת סביב אצבעו.
הצלת הציור היתה בלתי אפשרית. גם אחרי שהתייבש ודהה, הכתם
השחית את התווים המשורטטים לבלי הכר, ועוצמתם העדינה נגוזה
לגמרי. למרות שידע שהתנהגותו מגוחכת, יונתן גילה שהוא אינו
מסוגל להשלים עם כך. חייו השתבשו במידה עמוקה, הוא כל הזמן
חיפש אחר התמונה כשהיה בבית, ותוסכל מאובדנו ללא הרף כשנעדר.
כמעט ואיבד את יכולתו להביט בפניה של זוגתו, ואילו היא חשה
בכך, נטרה לו, ואף בזה לדבקות המופרזת שלו בעניין זה.
לאחר תקופה קצרה, החליט יונתן שהוא חייב לתקן את המצב שנוצר,
והחל לחפש אחר הצייר בו פגשו באותו הערב בטיילת. הוא ביקר שוב
באותו האזור, בשעות דומות, אך לא הופתע לגלות שהאיש אינו שם,
בהתחשב בחילופי העונות. משאלות שהפנה לעוברים ושבים ומידיעותיו
הכלליות, גיבש רשימה של אתרים חלופיים בהן ניתן לבדוק, והחל
לשוטט בהם בערבים. היעדרויותיו התכופות והבלתי מוסברות רק תרמו
להעכרת היחסים בינו לבין איילת, והאווירה המתוחה שהשתררה בדירה
הקלה עליו להסיט את זמנו הפנוי לחיפושים.
דווקא אחרי שכבר אמר נואש, וטיוליו הפכו ממשימה מוגדרת להרגל
של בריחה, גילה יונתן את צייר באחד המדרחובים תחת מקטע מקורה.
היתה זו שעת ערב מוקדמת, מספר לקוחות היו מעוניינים ברישום,
ויונתן חיכה בסבלנות, נוכח ההבעה הקשה בה נתקל שוב על פני
האמן. בהפוגה הראשונה שנוצרה, ניצל את ההזדמנות ופנה אליו.
"אתה זוכר אותי?", שאל, "ציירת את חברה שלי לפני כמה חודשים".
"לא", הפטיר הצייר ולגם מבקבוק מים שהחזיק לידו.
"זה היה רישום מאוד יפה, מאוד יפה. אבל קרתה תאונה, והוא
נהרס", אמר יונתן.
"אני עובד קשה, ואתם לא שומרים על זה", כעס הצייר, "מה באת
להגיד לי את זה, לעצבן אותי?"
"לא, לא", מיהר יונתן להסביר, "אני רוצה שתצייר אותה שוב".
"אבל, איפה היא?", שאל הצייר, "אני לא רואה אותה".
"לא פה", אמר יונתן, "היא בדירה שלנו, היא לא תסכים לבוא
לפה."
"אם היא לא רוצה, אני לא אצייר", אמר הצייר, "אני לא מתחנן
לעבודה, ואני לא עושה ביקורי בית. שלום", ופנה מיונתן, שב לחפש
אחר לקוחות.
יונתן חסם את נתיב ראייתו. "אשלם לך", הציע, "פי עשר מהתעריף
הרגיל".
"לא", ענה הצייר.
"פי עשרים", הטעים יונתן.
הצייר התבונן בו זמן ממושך. "זה רחוק?", שאל.
"לא, כמה דקות מפה", אמר יונתן.
"טוב, אבוא", אמר, "אבל אם היא לא רוצה, לא צריך, ואתה עדיין
משלם לי."
"אין בעיה", השיב יונתן בשמחה.
כשנכנסו לדירה, איילת ישבה בסלון וקראה. למראה הצייר, וחזותו
המרושלת, היא הזדעפה, אך כחלוף רגע קצר ניצות זיק חשדני של
הכרות בעיניה.
"זה הצייר ששרטט את התמונה, אז בטיילת", אמר יונתן.
"נעים מאוד", אמרה בחמיצות, והושיטה את ידה כבעל כורחה לאורח,
שטלטל אותה ברפרוף מבלי לומר דבר, בוהה במברכתו בגסות ריקנית.
"אני רוצה שהוא יצייר אותך שוב, כדי להחליף את הרישום שנהרס",
ניסה יונתן מתוך חשש לכבוש את ההתלהבות שפרצה לקולו.
"אני מבינה", אמרה איילת ופנתה לאורח: "תוכל לסלוח לנו לרגע".
מבלי להמתין לתגובתו (שממילא לא באה), או להזמין אותו לשבת,
היא תפסה בזרועו של יונתן וגררה אותו למטבח.
"עכשיו באמת הגזמת", היא לא טרחה להנמיך את קולה כך שהצייר לא
ישמעה מבעד לדלת הפתוחה בין המטבח לסלון.
"אל תקחי את זה כל כך קשה", הצטדק יונתן.
"על מה אתה מדבר", אמרה, "ממתי מביאים ציירים לבית? מה אנחנו,
בתקופה הויקטוריאנית? ועוד את האיש הזה."
"אני יודע, אני יודע", אמר יונתן, מנסה להביט בזווית עינו אל
הסלון, "אבל אני מבקש ממך, תעשי את זה בשבילי, אפילו אם את לא
רוצה. רק לכמה דקות, זה ייגמר וזהו. אני לא אבקש יותר ממך
כלום."
איילת הסתכלה בו בריכוז, כאילו ניסתה לפענח את דבריו. "אני לא
יודעת כמה יותר אני אוכל לסבול", אמרה בשקט ובחדות.
יונתן לא השיב דבר, רק המתין להכרעתה.
"טוב, בסדר", נכנעה. "אני אעשה את זה לכמה דקות וזהו. אבל תדע
לך, שאתה קרוב מאוד לחצות את הגבול."
הם חזרו לסלון והיא התיישבה בפני הצייר, נעה ללא הרף על מקומה
באי נוחות. בתחילה, הוא הוציא מתיקו המהוה יריעת בד גדולה
ומשובחת יחסית, אך יונתן התנגד ועמד על כך שייעשה שימוש באותו
בד בדיוק. הצייר ציית בחוסר חשק, ותוך שניות ספורות התנפל על
מלאכתו. כמקודם, תנועותיו היו פראיות, חסרות כל סדר ותבנית.
הוא סרב לאפשר ליונתן לעמוד מאחוריו, וכל מה שנותר לו הוא
להתבונן באותן מחוות, שנראו לו סתומות לא פחות מאלו שיצרו את
התמונה הראשונה, גם אם מרובות ומאומצות יותר. אחרי זמן כפול
מהפעם הקודמת, ואפילו מספר הצצות לפניה של איילת, סיים הצייר
את רישומו וסובב את הכן לעברם.
יונתן נשם עמוקות ואז התבונן. במובנים רבים, התמונה עלתה על
קודמתה. הקווים היו פחות מרושלים, יותר מפורטים ומלאים. המשחק
שבין האור והצל השתפר משמעותית, ובשילוב עם עיצוב מוקפד יותר
של הפרופורציות בין חלקי הפנים, הוליד דיוקן שהיה חי ועשיר
יותר.
יונתן חש היטב את התפעלותה של איילת שישבה לצדו, למרות שלא
הביט בה. אבל הוא לא חלק רגש זה כלל וכלל. התמונה היתה טובה
יותר, אבל האשה שגולמה בה היתה יפה פחות, זוהרה עומעם,
ייחודיותה התמוססותה. במקום לשלוח אותו אל פניה של בת זוגו,
כדי לאתר בה תווים חדשים, היא הזכירה לו בכל פרט ופרט את הפנים
שהיו כבר חתומים היטב בזכרונו.
"לא", הוא אמר בקול חולמני, "זה לא זה. תצטרך לצייר אותה
שוב."
"מה", קראו איילת והצייר כמעט בבת אחת, והיא אף קפצה ממקומה.
"זהו זה, אתה ירדת מהפסים סופית", אמרה איילת.
"אני ציירתי, כמו שהבטחתי לי, ועכשיו תשלם לי", תבע הצייר.
"לא, אני הסכמתי לשלם עבור ציור אחר", אמר יונתן, "אני אתן לך
את הכסף עבורו".
"רד מזה", אמרה איילת, "אני בכל מקרה לא מוכנה. פשוט שלם לו,
שילך."
הצייר הסכים לדבריה, ודרש את הסכום שהובטח לו.
למשמע דבריו, איילת נדהמה: "מה? כמה הבטחת לו? תגיד, אתה מטורף
לגמרי?"
"בואו נשב כולנו, ותצייר עוד ציור אחד, הפעם דומה יותר לקודם",
המשיך יונתן, "ואני אשלם לך עבור שניהם".
"טוב, עכשיו אני מבקשת שתיקח את עצמך ואת החבר שלך ותעזבו
שניכם", אמרה איילת, "ואל תטרח לחזור".
יונתן ניסה לשכנע אותה, להרגיע את רוחה, אך ללא הועיל. בסוף,
נאלצו שניהם לצאת, ויונתן שילם לצייר בחוץ, אף לא זכה לתודה,
או תגובה אחרת כלשהי, על הפיצוי הנדיב, בטרם פנה האיש לדרכו
כאילו מעולם לא היה.

יונתן ואיילת לא שבו לגור יחדיו. למרות זאת, בשבועות ובחודשים
שעברו, הוא נתקף לעתים קרובות ברצון עז לראות את אותה תמונה
שנשחתה. הוא היה מסתכל מדי פעם ברישום המוכתם, ששמר במגרת
שולחנו, ומנסה למצוא את הקווים שקנו את לבו. באחד הימים, שהה
באירוע שערך אחד מידידיו, ולפתע נמשך לדבריו של אחד המשוחחים.
היה זה גבר גבוה וחסון, באמצע שנות העשרים לחייו, פניו אדומות
וקורנות בטחון עצמי. הוא עסק במחשבים, והסביר לשומעיו את
המניפולציות הנרחבות שניתן לבצע על תמונה שנסרקה לתוך תחנת
עבודה גרפית.
"כיום", אמר, "אין משמעות לביטוי תמונה שווה אלף מלים. תנו לי
את המרכיבים ואוכל לייצר לכם כל תצלום שתרצו - כולל של
האפיפיור מחבק את אסאמה בן לאדן, וזה יראה בדיוק כמו הדבר
המקורי".
"תוכל לשחזר את המראה המדויק של ציור, שהוכתם והתקלקל?", התערב
יונתן בשיחה.
"בוודאי", האיש היה להוט שלא לאכזב את שומעיו, "כלומר, לא את
הצבעים המדויקים, אולי, אבל בהחלט את הקווים, בתנאי ששכבת
הלכלוך לא עבה מדי".
"כלומר, אם אני אביא לך רישום בעפרון שנשפך עליו נוזל, תוכל
ליצור מחדש את הרישום המקורי במחשב?" שאל יונתן.
"תביא לי, ואראה מה אוכל לעשות", התעלה בן שיחו אל מול האתגר.
למרות שיונתן לא הכיר את האיש (ששמו היה אליאב) כלל עד לאותו
הערב, הוא לא היה מוכן לתת להזדמנות לחמוק מידיו. דרך אחד
מידידיו שהשתתף באותו אירוע, יצר עמו קשר, והזכיר לו את
הבטחתו. כך מצא עצמו יונתן, כמה ימים לאחר מכן, בביתו של
אליאב, מתבונן בו עובד על הרישום המוכתם שנסרק למערכת המשוכללת
המותקנת בסלון. שעה ארוכה התאמץ אל מול המסך, מבטו מרוכז לגמרי
במשימה שלפניו, בעוד התמונה הממוחשבת מועברת דרך שורה ארוכה של
מסננות צבע והיפוכי גוון.
לבסוף, זז אליאב הצידה בכסאו, והצביע על הצג בניצחון: "כך זה
נראה?"
יונתן התבונן בתמונה שריצדה על המערכת המתחוכמת שלפניו, דחוסת
פיקסלים באיכות מרהיבה, ולא היה מסוגל להסתיר את התלהבותו. זה
היה מסך מחשב, ולא בד, אך הכוח העשיר של הרישום המקורי עדיין
עורר בו אותן תחושות. שבע רצון בעליל מההוכחה ליכולתו, אליאב
ניאות להדפיס את התמונה במערכת שלו, על נייר משובח במיוחד.
עוד באותו היום, העביר אותה יונתן למסגר, ומשחזרה ממנו, תלה
אותה בסלון דירתו. מדי יום, ולעתים מספר פעמים באותו הערב, היה
מסתכל בה, ועדיין לא שבע. אמנם, הוא חש היטב בהבדלים מהתמונה
המקורית, אך ההצלחה שבשחזורה, למרות כל הקשיים, פיצתה על כך
במידה רבה. הקסם עדיין שרה עליה - על אותם תווים חדים וסוערים,
שכעת לא היו שייכים לאיש מלבדו.