אני אוהבת חתולים.
יש בהם איכות מסוימת שחשתי בה כבר בילדותי. אולי אפילו קודם.
בתור ילדה לא הקדשתי לזה תשומת לב, אבל אני חושבת שבאופן כלשהו
תמיד הייתי קרובה אליהם.
בכל פעם שחתול חולף היה נועץ בי מבט הייתי מבחינה בו מיד.
העיניים החודרות שלהם היפנטו אותי. הייתי נעצרת ונועצת בהם
מבטים בחזרה, מנסה לנצח בקרב האבוד מראש של
מי-ירכין-את-מבטו-קודם. כל-כך התפעלתי מהעוצמה ומהנחישות שבמבט
החתולי.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי בעצם בגללם הגעתי לאן שהגעתי.
את הניסיון המודע הראשון אתה לא שוכח לעולם.
את המתח באוויר, את הפחד.
אתה מגשש בעדינות, כמעט מלטף, ואז יוצר מגע - מקווה שאתה מספיק
חזק. נזכר במי שלא הצליח ואיבד הכל.
ואז נוצר קשר, ואתה יודע שזה כבר בלתי נמנע. כבר התחייבת. זה
חזק ממך.
אתה מושך, נואש, כמעט יותר מדי בכוח. זה הרגע שבו אתה שוכח
מהכל ומה שנשאר הוא רק אתה והעיניים שמולך. אתה והן.
ואז תזוזה. ניצחת! העוצמה הזו שמציפה אותך בבת-אחת כשאתה מתמלא
בחיים חדשים. הפחד נגוז.
ניצחת. זה באמת פועל.
ורק דבר אחד מעיב על השמחה הזו. האימה. אימת המוות. הפחד מפני
מה שהוא גרוע ממוות. אתה רואה כיצד הוא משתקף בעיניו של הקורבן
כשההבנה נוגהת עליו פתאום. המבט הזה לעולם לא יניח לך. לנצח
יוסיף לרדוף את שנתך בלילות.
אני תמיד אזכור את זה.
את שמיל מצאתי כשהיה רק גור קטן.
רועד מקור, מורעב, אבל מלא חיים. זה מיד תפס לי את העין.
אימצתי אותו ונתתי לו בית חם. הוא היה חתול קטן וחמוד, וסיפק
את כל הצורך שלי בחברה. הוא אהב להתכרבל בחיקי ולגרגר, להתחכך
ברגלי ולכסות את השטיח הדהוי בשיירי שערותיו הבהירות. מהר מאוד
הפך את עצמו לחלק בלתי נפרד מנוף חדר העבודה שלי.
אהבתי לצפות בו - אורב בדממה, אוזניו זקופות, עיניו
הירוקות-מלוכסנות מתבייתות על הטרף: חוט צמר עזוב, עכביש על
הקיר או חרק אחר שנקלע לאיזור. זה תמיד גרם לי להרהר במשמעותה
של הסבלנות וביכולת שלנו להקדיש את כל כולנו למטרה, שלעיתים
מתברר כי הייתה חסרת כל ערך עבורנו.
מכל היצורים שאי-פעם נתקלתי בהם, שמיל היה היחיד שאיכשהו נותר
קרוב אלי. הוא לא פחד מפני. כבר מהרגע הראשון, כשאספתי אותו אל
חיקי והנחתי אותו, קטן ורועד, מול קערה של חלב חם, כבר אז עמד
בעיניו אותו מבט בוטח.
הוא ידע לזהות בחוש מיוחד מתי רע לי. ברגעים אלה היה בא אלי,
חמים ורך, ומלקק את כף ידי בלשונו הורודה. לעיתים היה פשוט
משתרע לרגלי ונוהם לי סרנדות ואני, בחוסר ישע מוחלט, הייתי
פורצת בצחוק מתגלגל מול עיניו המשועשעות.
אהבתי את שמיל לא בגלל שהיה יפה במיוחד, בפרוותו החומה-דהויה
ובזנבו המרוט. הוא אפילו לא היה מאוד נקי, ואצל חתולים זה באמת
נדיר. גם חכמתו וידידותו המנחמת לא היו הסיבה העיקרית לחיבה
העמוקה שחשתי כלפיו. אהבתי אותו מהסיבה הפשוטה, שמהפעם הראשונה
שהבטתי אל תוך עיניו, מצאתי שם את עצמי.
גיליתי את כל העניין ממש במקרה. "מזל של מתחילים" - קוראים
לזה.
הייתי אז בסך הכל בחורה צעירה, בת מפונקת לאב עשיר שחושבת שכל
העולם שייך רק לה. בזתי לפחותים ממני, וברור היה לי שאני מרכז
היקום. הייתי רודה בכולם ולועגת לכל הסובבים אותי בביטחון
המוחלט שאני מעליהם. אולי הביטחון הזה היה הדבר שהציל אותי.
ישבתי, שקועה בקריאת ספר, על ספסל בחצר. אני זוכרת שהיה יום
אביבי ויפה והייתי שקועה כל-כך בקריאה שכלל לא שמתי לב שהוא
מתקרב.
הוא התיישב לידי על הספסל. את הפנים שלו אני בקושי זוכרת - הוא
נראה די צעיר, אבל עכשיו אני יודעת שזה לא אומר הרבה. כשאני
הגעתי לגיל שלוש-מאות, נראיתי בדיוק כמו ביום שזה קרה. לפי
הבגדים שלו נראה היה שהוא אחד הפועלים הפשוטים במשק שלנו,
והחוצפה שבמעשה - משרת פשוט שמעז להתקרב אלי - זעזעה אותי.
מילים חריפות מאוד עלו במוחי כשהבטתי ביהירות לתוך עיניו.
אני חושבת שהטעות הבסיסית שלו הייתה העובדה שהוא התחיל להתעסק
עם אנשים. אני מעולם לא עשיתי את הטעות המסוימת הזו - בני אדם
היו דומים לי יותר מדי. אם אני למדתי את השיטה אין סיבה שאנשים
אחרים לא יוכלו.
אני זוכרת את העיניים שלו. ירוקות-אפורות עם הבזקים של חום.
כשהוא גישש, אני זוכרת איך ניסיתי להבין מה התחושה המשונה הזו
שאופפת אותי - כאילו מישהו נושב בעורפי אבל מבפנים. ההרגשה
הייתה כמעט מדגדגת, ולא בלתי נעימה.
אבל כשהוא התחיל למשוך זה הפסיק להיות נעים. זה אף-פעם לא נעים
כשלוקחים לך את הנשמה. בקור, כמעט באופן אוטומטי, משכתי בחזרה.
לא הייתי מודעת לזה - זה פשוט היה הדבר הטבעי ביותר בשבילי
באותו הרגע. אני זוכרת את המבט המבולבל שלו ברגע שגיליתי שאני
שווה לו בכוחי. הייתי כל-כך בטוחה בעצמי והיה ברור לי שאנצח.
ההיסוס - זה מה שגרם לו להרפות, ולרגע אחד הייתי חזקה ממנו.
רגע אחד מיותר.
זו הייתה הפעם היחידה שבן-אנוש היה הקורבן שלי.
מקומו הקבוע של שמיל בחדר העבודה שלי היה על שולחן הכתיבה הכבד
בין ערימות הספרים והרשימות שלי. הוא היה מתכרבל שם בנחת ועוקב
אחרי ממקום רבצו בעיניו החכמות. ברגעים הללו הוא תמיד נראה לי
בוהק מתמיד - תשע הנשמות שלו נראות בבירור לעיני המנוסות. אין
הרבה חתולים שבוהקים ככה. רובם מאבדים נשמה או שתיים כבר בשלב
מוקדם מאוד בחייהם, חלקם כבר בהמלטה.
הוא אהב במיוחד לצפות בי בשעה שאני מתמלאת מחדש. הוא היה בוחן
בעיון כיצד אני קרבה אל הכלוב - אחת מאותן קופסאות מתכת מדיפות
צחנת חיות ומזון משומר, רוכנת לעבר הכלב או הארנבת שהכיל
ומושכת. העדפתי כלבים, מפני שקל יותר להשיג אותם וניתן להפיק
מהם הרבה יותר.
תרה אחר עיניו, הייתי רוכנת לעבר הכלב. מייבב, כמעט בחוסר
ברירה, הוא היה נושא לעברי מבט מתחנן, ואני הייתי מסלקת מליבי
את כל האשמה וההיסוסים - למדתי מקרוב שהיסוס מוביל למוות
במקצוע הזה - ומושכת.
בדרך-כלל הם לא נאבקו כמעט. אולי הבינו בחוש שזה לא יועיל.
הייתי כבר מנוסה מדי בגניבת נשמות מכדי להפסיד. מתענגת על גל
האנרגיה הזה החולף כמו ברק בעמוד השדרה שלי, הייתי אוחזת במבטי
את עיני הקורבן, אך רק כשכבו לחלוטין הייתי מניחה לעצמי להישען
לאחור על השטיח העמוק, לעצום את עיני ולהתענג על התחושה של
חיים חדשים בתוכי.
שמיל, כמו תמיד, היה קופץ מהשולחן, בוחן באדישות את גוויית
הכלב ושב אלי - מתכרבל בנוחות לצידי.
פעם אחת כזו אמורה להספיק לפחות לחמש שנים.
לקח לי זמן להבין את כל השינויים שחלו בי. שנים עברו עד שחדרה
למוחי העובדה שאני כלל לא מזדקנת.
אני זוכרת שנדהמתי כשגיליתי שהראייה שלי משתנה. זה בא בהדרגה,
אבל בסופו של דבר זה חדר לתודעתי. לפתע כל דבר חי הפיץ אור:
אנשים, חיות, צמחים. בכל מקום שהבטתי אליו יכולתי לראות הבזקים
קטנים. עם הזמן למדתי להבחין ביניהם - אור וורדרד לצמח, הילה
כסופה לאדם, הבזקים זהובים מגלים לי כי יש חרק באזור. אור לכל
יצור, בכל מקום. אפילו לרכבות יש אור, אם הן עתיקות מספיק
וספגו כבר די נוסעים אל תוכן.
אז גם גיליתי את המיוחדות שבחתולים. תשע-נשמות. יש אמת באמונה
הזו, ויכולתי לראות אותה עכשיו בעיני. חתול אחד, גם אם איבד
כבר חלק מנשמותיו, מעיב על עדר בהמות שלם. בדיוק כמו שהשמש, גם
מבעד לעננים, מסתירה מעינינו את אור הכוכבים. לכל יצור אחר יש
יכולת קיבול מוגבלת. נשמה אחת בכל רגע נתון. אבל החתול נולד עם
היכולת המופלאה להכיל בתוכו תשע בו זמנית.
מה הפלא שתמיד הרגשתי קרובה אליהם?
זה קרה יום אחד, בדיוק כשהתמלאתי שוב והשתרעתי על השטיח לצידו
של שמיל, עוצמת את עיני ומתענגת על התחושות.
זה היה נפלא. כשאתה מתמלא, כל חושייך מתחדדים לפתע. יכולתי
לחוש כל סיב של השטיח במקומות בהם נגע בעורי החשוף. זרועי
התחככה בגופו החמים של שמיל המגרגר חרש וריחו הנפלא מעורב
בריחה הכמעט בלתי מוחש עדיין של גוויית הכלב הגיע לאפי.
פקחתי את עיני.
שמיל המהם לצידי ולקק את שפמו, עוקב בעיניו אחר גרגר אבק
באוויר. חייכתי אליו והתרוממתי על מרפק אחד בכדי להביט בו,
והוא נשא אלי את עיניו הירוקות בציפייה. היה משהו מוזר במבט
שלו. משהו מוכר, ועם זאת...
מדהים איך אתה נעשה עיוור לדברים הכי פשוטים ומוכרים לך.
לקח לי זמן לקלוט שהוא מושך. כבר שכחתי את משמעות התחושה הזו
של קור מקפיא בתוכך. נדהמתי. נאבקתי בחזרה, אבל לשמיל זה לא
הפריע. הוא צפה בי די פעמים בכדי להבין שהוא עומד לנצח. ידעתי
את זה כמעט מיד - גם אם הייתי מנצחת בקרב הזה היו לו עוד די
נשמות בכדי להמשיך ולהיאבק גם כשבי לא יהיה עוד כוח.
וזה היה ההבדל הגדול באמת בינינו לבין החתולים.
לרגע אחד בודד, היססתי.
כשלוקחים לך את הנשמה, אתה לא באמת סובל. זה קצת מוזר בהתחלה,
אבל לומדים להתרגל לזה.
הפכתי להיות חלק ממנו, משמיל. אני חווה איתו דברים, ולומדת
לראות דרך עיניו הירוקות החכמות. אני עדיין מודעת לעצמי, אבל
הזמן החולף רק מקרב בינינו. לא טעיתי. באמת ראיתי בשמיל את
עצמי כבר מההתחלה. כאילו ידעתי מראש מה עומד לקרות לי ואיך
נתמזג שנינו לישות אחת. אני לא חושבת שהוא עשה את שעשה מתוך
רוע, הוא פשוט לא רצה שאתרחק ממנו לעולם. הוא אהב אותי בדרכו
החתולית, וזה כל מה שחשוב לי.
אני תמיד אוהב אותו - שמיל שלי, החתול בעל עשר הנשמות. |