המסע היה ארוך, במדבר האין סופי. מדבר מתפשט ופולש, יוצא
מהקווים ממש לפי התכנון המובן מאליו. הגעגועים לחיים הגיחו
בראשו בעיצומה של הדרך להפוך לעוד גרגיר של חול יבש. התזמון
השתלב באופן חלק וגלי, אך נראה שכבר היה מאוחר מדי. הפנטזיה
אפפה בענן גדול את הכרתו, שהייתה חלקית למדי גם כך. בבואה של
ילדים מצחקקים בתמימות בתוך בגן ירק. פתאום הכל נראה כל כך
טבעי, כל כך קרוב. כמה פשוט ככה נכון. הוא ניסה להושיט יד
ולגעת, ללטף את פניו של הילד הזך, להרגיש לראשונה מזה שנים את
החיים בכבודם ובעצמם על בשרו שלו. הוא מתח את ידו ככל
שמגבלותיו הרבים אפשרו לו, אך ככל שאצבעותיו התקרבו למטרה כך
נהייתה התמונה מטושטשת יותר ויותר. "כמו לטוס אל תוך ענן" הוא
חשב ללא מודעות כמעט, "כמו לזנק על קשת בענן". הילדים בגינה
נראו כה מזמינים. הבחור שלנו הזיל דמעה סדוקה. הוא הבחין שאותם
זאטוטים רכים משחקים בתפוזים עסיסיים, ממש כמו תפוחי-הזהב אשר
צמחו בשפע בבית ילדותו. לרגע אחד השתוללה בעולם החיצוני סופת
חול, ופירורי-זכוכית שנכנסו לתוך עיניו של הבחור העירו אותו
לרגע קט. כאשר הוא חזר, שניה לאחר מכן, אל תוך עולמו הפנימי,
התפוזים שבהם שיחקו הילדים הפכו כבר לסלעי עופרת גדולים
וכבדים. דבר נוסף השתנה. על חולצותיהן הלבנות, הזורחות והנקיות
של הילדים, נכתבה מילה בשחור. מלה שהכתימה את הבגד, תחתיו
הילדים נראו עכשיו כמו יהלומים בכספת שקופה אך בלתי-חדירה של
מוזיאון. "אסימפטוטה". הבחור שלנו, מטוגן על ידי קרני השמש
החמות, נזכר בפעם שהלך לאותו קזינו מפואר. בכניסה לאולם חיכה
לו פקיד מנומס עם מדים מקטיפה-סינטתית ומבטא בריטי מזוייף,
והציע לו כוס שמפניה חינם. הכל מסביב היה נוצץ, חיוכים מאולצים
רבים פוזרו בחדר. דומה היה לבחורינו, מסטול מהשפעת הנימוס
והכבוד שלהם זכה מאנשי הקזינו, כי אין ספק שהוא ירוויח הרים של
כסף בלא שום התנגדות או בעיה. כבר עלו בראשו תכניות לעתיד חי
ביותר, עם מכוניות פאר ונשים יפות. הזהב בהק בשיניו של מנהל
המקום, כאשר חייך חיוך אדיב לבחורינו. בתום הלילה, הבחור, עם
שאריות-גוססות של בושם על צווארו, ישן ברחוב על קרטון. הוא
איבד את כל כספו. מסביבו שכבו מאות אנשים ממש כמוהו, גם הם
חסרי-כל חדשים, שהיו בטוחים כי המטמון הנכסף נמצא במרחק משיכת
ידית.

הבחור כבר שכח את שמו ממזמן. לא היה בו כל צורך יותר. זיפיו
העבותים עיקצצו לו. למעשה, הזיפים כאבו לו כבר מאותו יום-חורפי
שבו התחיל להתגלח כשהיה בן 12. בדיוק אותו יום אשר בו הגיעו
פועלים מגודלים, והורידו את הבית העתיק והפסטורלי שהסתיר מנוף
חלונו של בחורינו-הצעיר את בית-החרושת האימתני. שמש מסנוורת.

גל קודח של קרני-שמש מסנוורת צרב את עצביו. דווקא גירוי זה
פיצץ לבחור את הבועה הכהה. עתה היה ברור לו שהוא חי, ויותר
מכך, שהוא שותף לעולם החיצוני. נפשו המעורפלת הציצה דרך החלון,
וראתה קיום. נלחץ הכפתור, נפקחו העיניים, הזדקרה האנטנה,
ונמתחו הרגליים. מעולם לא חש פיזי כמו בזמן שפילס את דרכו
בתלאות החול הצפוף. ידיו כאבו, רגליו דיממו. גופו חש היסטוריה
שלמה של יקום פרוסה מתחתיו כמו מכונית בתערוכה.

בגדיו היו מרוטים ושחוקים. תוך כדי ניסיון נואש לפסוע קדימה,
התבלבלו רגליו והבחור נפל פעם נוספת על החול החם. במשך מספר
רגעים בודדים אך ארוכים, הרגיש הבחור שמוחו אמר נואש ביחד עם
הרגליים. הוא אפילו לא העלה בדעתו שייתכן ויגיע פרץ רצון חזק
מספיק בשביל לגרום לו בכלל לשקול ולנסות להרים את עצמו מהקרקע.
נכון לאותה נקודה, החול הרך נראה לו כקבר הנוח ביותר, כאשר
המלה "נוח" מאפילה בגדול על המלה "קבר". ובכל זאת, לא. פרץ
הרצון המתבקש הגיע, ברגע שבחורינו הבחין שחפץ מסויים בצבץ אל
מחוץ לכיס מכנסיו הקרועות-למחצה. זו הייתה תמונה דהויה. הוא
שלף את התמונה ובהה בה בעיניים שעברו ממצב-יבש לחלוטין
למצב-רטוב במהירות. היו שם אנשים. ולא סתם אנשים. משפחה,
חברים, וגם אהובתו היפה. כולם חייכו, כולם נראו מאוד מציאותיים
וחיים (המילים "מציאותיים" ו"חיים" נראו פתאום מאוד מנוגדות
וסותרות זו את זו בראשו של הבחור). גל בוהק של זכרונות הובהל
אל תוך העיניים הפנימיות של הבחור, וצבע בשלל צבעים את החלל
האפור שבאחת מאונות-המוח של האיש הצעיר. הוא ראה את הנשיקה
הראשונה שלה ושלו, בתוך אולם מסיבות תוסס ורועש. חופשה
בניו-יורק עם ההורים הייתה התמונה הבאה בדימיונו. מבחינת
הבחור, הוא מצא נקודה של שפיות במעמקי ראשו, ושלח לעברה בכל
הכוח את הפלצור שלו. הוא נאחז חזק בנקודת-ההגיון הנכספת כדי
לגרור את עצמו במעלה הצוק החלקלק של השיגעון-המתוק. הוא לא
התכוון להרפות עכשיו מהצ'אנס האחרון שלו לשוב ולהיות בנאדם. בו
ברגע, התפרצה אל תוך ראשו אסוציאציה מכתה ד'. "זהו הצ'אנס
האחרון שלך להיות בנאדם!" - אמרה לו המורה לטבע לפני המבחן,
לאחר שהבחור הקטן עם הילקוט לא הכין פעמיים את שיעורי הבית שלו
באותו שבוע. כרגע, מחשבה זו גרמה לו לצחוק בקול רם. ולא רק
הפרופורציה המעוותת של "להיות בנאדם" הצחיקה אותו. גם העובדה
שאי-שם, תחת אותם שמיים אדומים אשר מעל ראשו, ישנן מורות לטבע,
גרמה לו למערבולות של טירוף בתוך הבטן. הרגשת ריחוק-מהעולם
כבשה את ראשו. חבל הפלצור כמעט ונקרע, והבחור נכנע.

הבחור סבל. הוא לא אכל מאז אתמול בבוקר, המימיה כמעט והתרוקנה
סופית, הגוף כאב, וצד-הנפש שלו שעוד נשאר שפוי זעק ובכה. הוא
היה שרוע על החול, בתחתית של מכתש עמוק. "וודאי שאני מרגיש כל
כך מאומלל, אם נקודת ההשקפה שלי זרוקה על גבי קרקע של בור" -
אמר לעצמו בגרון סדוק. הוא הרים את ראשו, פקח עין-וחצי, והסתכל
סביב. דיונות גבוהות הקיפו אותו מכל עבר, חוץ מהכיוון אשר ממנו
הגיע (מערב, למרות שלא היה לו מושג לגבי שושנת הרוחות). הוא
צפה בחוסר אונים בשמש שוקעת ודועכת לאיטה במערב, בעולם המערבי
והמתורבת. האופק במערב פשוט בלע את השמש, שאב את מקור האור
בכוחניות. "אם הייתי על הדיונה הגבוהה" הוא חשב לעצמו "הייתי
משקיף על המדבר מלמעלה. אם הייתי על הדיונה הגבוהה, הרעב לא
היה מפריע לי, הצמא לא היה מטריד אותי ולכאב הגוף בכלל לא
הייתי שם לב". חשב, והמשיך לסבול. השמש נכנעה בסופו של דבר
למערב, ומתה. חושך וקור התפזרו על פני השטח. הכוכבים ציחקקו,
והבחור מת. הוא דרש והתפשר, ואהב וחזר בו, הסתער, נסחף עם
הרוח, ברח, שב וחזר להתפורר על החול אשר נעלם לאיטו בחשכה. מת,
ונגמר העולם.