אני נגמרת לאט לאט, כמו משקה חריף שמדיף עשן לבן.
הזכוכית המחוספסת קרה, מבחוץ מצטברים אדים ואפשר להרגיש כמה
אני אטומה כרגע.
בא לי להמזג, להשפך מהר לאנשהו, להכנס לתוך מקום של מישהו.
אני רוצה להרגיש שייכת, אבל אני בקבוק קר בקצה המקרר.
רוב האנשים פותחים את המקרר, סורקים אותו בערך ומוציאים משהו
צבעוני, משהו שקל להזדהות איתו, כמו חפיסת שוקולד מתוקה או
תבשיל מוכן ונוח מתוך סיר.
אני, לעומת זאת, חבויה ונסתרת. מי שרוצה למצוא אותי חייב
להוציא דברים, לחפש מאחורי החסות ולבדוק אם אני בכלל בתוקף.
אני כל כך קרה מבחוץ, שמתחילים להיות נטיפים קטנים של קרח.
אני נגמרת לאט לאט, שותים אותי במשך כמה שנים, קשה לעכל אותי
בבת אחת.
אני מהמשקאות שממלאים את הפה בתחושה של קוצים שעושים לך צובט
בגרון, שעושים לך בועות קטנות ותוססות בשפתיים.
הטעם שלי נשאר ועושה חשק לעוד שלוק, אבל החריפות צורבת והכאב
מפחיד. עדיף לשתות איזה מיץ תות-בננה, משקה שמח ומתוק עם
ציורים חמודים של פירות טריים. אני לא מהבקבוקים שישר בוחרים,
אני מאלה שמסתכלים עליהם באלכסון וששואלים בתוך הראש האם המשקה
בפנים באמת טעים או שזה סתם עוד יצרן משועמם שמחפש להרוויח עוד
קצת כסף עלינו.
בא לי לצאת מהבקבוק, להשתחרר לתוך מרחב חופשי, בא לי להיות בכל
הצורות ובכל המצבים שהנוזל מאפשר. בא לי להיות בתוך כל הכוסות
בעולם, לנסות את כל הגביעים ולדעת מה אני מפסידה.
בסוף אני אגמר בלי שאף אחד ישתה אותי ואזרק לתוך האשפה הירוקה
בתור בקבוק עם תווית מקומטת. אני אהיה כלואה לנצח בתוך בקבוק
קטן.