שלוש נסיכות גרות באגם, האגם שליד ביתי.
אחת יפה,
אחת שפוייה,
והשלישית היא כמו אני.

הן מנסות לחולל בקצב דומה אך היפה מתקדמת מולן.
השפויה מתאמצת לסגל תנועותיה של זאת שיפה מכולן.
מרחוק אני צופה בהן יום אחרי יום, כל כך יפה הן זורמות.
אך מקרוב אפשר לראות - ששנים של נסיונות גרמו לשפוייה לאבד
משפיותה.

שלוש נסיכות גרות באגם, באגם אל מול בייתי.
הן גרות שם כבר שנים והחיים עברו להן בקצב כה איטי.
היפה כבר מזדקנת ותנועותיה לא רכות עוד,
השפויה והשלישית תומכות בה מתלחשות על איזה סוד.

את החלון אני סוגרת ומהרהרת ביופיה, איך קווי השנים חצו
שפתותיה,
איך אהבת השמש הכתימה פניה.
ואלך לישון ואחלום על מחולה לפני שנים -
היא מובילה והשתיים מאחוריה - כך הם סדר הדברים.

ועוד יום עובר וכך יום אחר יום מאבדת מיופיה,
מגמישותה מצחור עורה.
ואז יום אחד אפתח את חלוני ואהיה עדה למחול בזוג רק הלא שפויה
והשלישית והיפה היכן ?

אנחש כי ספרו לה את סודן,
סודן של השפויה והשלישית על מותה
בטרם עת של היפה הנסיכית.