הרגש מת
נותרו רק
זוג עיניים מספידות
שהזיכרון צרב בהן קווים
לדמותה של אהבה.

הרגליים שלי רועדות מתחת לשולחן
אצלך הרעד היחיד נמצא בזויות השפתיים
בין חיוך למילים שלא נאמרות
בין התפקיד
לרעד שאינו תלוי בדבר.

הללויה למפיות הצבעוניות,
לסערה בלב ים.

אם היית אומרת שאת אלרגית,
לא הייתי אופה עוגה כל כך גדולה.
בסוף השארת שתי עוגיות לדוברי שפה זרה
(שפעם יותר אהבת, היום
את פחות מתחברת אליה)

במרווחים שבין הסווטצ'ר לצעיף שבין השיער האסוף לאוזן שלך
יש שטחי הפקר קטנים
בהם אור וצל משחקים.
רציתי לשלוח קצות אצבעות זהירות
נוגעות לא נוגעות
לשמור על עור חשוף
שלא יתקרר.

מרווחים הם חוסר דיוק.
אני שולחת ידיים מתחת למעיל שלך
ועדיין יש יותר מדי צעיפים בינינו
לו יכולתי הייתי מחבקת אותך מתחת לעור
סורקת את השטח, למצוא מילים מתחבאות
ומתגנבת אל מאחורי הקלעים של העיניים שלך.

לא רציתי לתת לך את הדמעות שלי.
שיישאר משהו אצלי בין כל החשוף והפרוץ.
פעם הייתי נותנת גם אותן,
היום אני שומרת.
אחרי העיניים ולפני המלים
אני אוגרת מים מלוחים-מתוקים,
למלא בהם מרווחים,
להטביע בהם גמגומים.

בטח היית צוחקת אם הייתי אומרת לך
שחיפשתי אותך כי היה לי צורך בזוג עיניים גבוה
למצוא בהן שלמות וחוסר שלמות.
כמה שהיית מוזרה בהתחלה,
ואיך שלא היית בסוף...
וכמה הקווים דקים
בין השקט שבמבט ישיר
לרעשים שאחרי השפלת המבט
ובכל הרווחים.


07.12.07