|
ילדה גדולה, מלים קטנות.
כמה עולם וכמה אני
מכניסה את הבטן פנימה
ומשאירה רק קצה נשימה.
שורות קצרות
אותיות מכווצות
צמצום שברים
עד שנתקרב לאחד מול אחד
בין לבין אני מוכנה
להשאיר מקום רק לנגיעה,
שתגדיר גבולות
ותשבור אותם.
אני מדברת כמו עיניים של תינוק
כחול שקוף, לא מתפשר
אני נושמת כמו עור הקרקפת של התינוקות
מקווה שייזהר האוויר.
וכמו היו ימיי עוד נספרים בשבועות וחודשים
אני שוכחת וזוכרת
דרך הבטן והלב והעור.
כשהחלל קטן
פחות מפחיד שיישאר ריק.
על הדברים הגדולים
להיכנס לקפסולות,
שלא ייתקעו בגרון
בדרך ל-
או שזה יחלחל עד הסוף
או שיישאר בחוץ.
לא עוצרים בחצי הדרך.
אני מבקשת לקטון.
בנאדם קטן צריך רגעים קטנים
צריך אהבות קטנות
בנאדם קטן צריך מטריה קטנה יותר ביום גשום
למרות שדי בטיפות קטנות כדי שיירטב.
בנאדם קטן לא צריך הרבה-
גם הדברים הקטנים גדולים בעיניו.
אם הייתי האמא של עצמי
הייתי שומרת עליי
שלא אגדל.
אני לא יודעת מה יותר גרוע;
ירכיים עבות ובטן נשפכת
או נשמה גדולת מימדים
ורגשותיי עולים על גדותיה.
בגלל זה אני טובה עם התחלות,
עם זרעים שעתידים לפרוח,
עם נגיעות של כלום כמעט
ושל אולי יהיה יותר
וגם אם לא,
בזרמים חשמליים קטנים,
יש גרעין של אור גדול.
07.12.07
אני בנאדם של גרעינים.
|
|
|
למה
מיינסטרים???
האמן המיוסר... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.