בו ברגע אינך יכולה לראותה באורות הרומנטיים שאופפים את אותן
דמויות מופלאות העוברות בחיינו ומותירות שובל של אור נגוהות
לאחר הסתלקותן.
בהווה החמקמק ישנה רק תחושה שלעולם אין לדעת אם עמומה היא או
חדה. תחושה של אהבה שעוקצת ושורטת, שמדגדגת ושורפת - אהבה
שהופכת לשנאה שהופכת לאהבה - כל כך חזקה אותה התחושה עד שאינה
משאירה שום פתח לקישוט או רומנטיזציה, אין צבעים ואורות, רק
פעימה בלתי מתפשרת שמהדהדת בכל תאי הגוף.
ואז את מסתכלת עליה ומנסה לחשוב איך תיראה לך בעוד שנה או
שנתיים, אלו צבעים יתווספו לה ובאיזה אור תבחרי להאיר אותה.
ואת יודעת שזה חסר סיכוי; שבהווה היא היא - מקור הכוח והחולשה,
העליות והמורדות, מה שטוב ומה שרע ברגעים העלומים הללו.
ורק מודעות קלושה אומרת כי יום יבוא והיא תהיה כתמונה התלויה
על קירות הלב, וכל אותם רגשות יהפכו לחומר ויהיו זיכרון בצבעים
ובקווים, שכוחו, כמו כל אמנות טובה, הוא בגישור בין אמיתות
העבר לאמיתות ההווה.









אי שם בתחילת פברואר, בזמן הקורס בצבא.