מסטיקים ורודים מאבדים את הטעם שלהם, גלידה נמסה על הספסל
הציבורי ומשאירה כתמים דביקים, קישוטי יומולדת נחים על הפחים
המטונפים בחוץ; מקומטים, מהוהים.

השמלה שלך נקרעת בעודך פושטת אותה מנשמתך ולובשת את המדים.
האדמה סביבך נהיית קשה, כאילו מתאימה עצמה לשינויים שבך, או
שאת זו שמשתנה לפיה?
מסלול המעוף שהיה לשגרה אלטרנטיבית עבורך מתמלא בבעיות, ואת
מוצאת שהכנפיים שלך מפילות אותך לקרקע יותר מאשר לוקחות אותך
לשמים, כאילו מישהו חיבל באמצעי התעופה שלך. מישהו קיצץ את
הטווח האווירי שלך ואת מפרפרת באין אונים בתוך עצמך, מתרוממת
לרגע מעל האדמה רק בכדי להיווכח שוב ושוב שיש מגנט בינך
לתחתית.
ולמה כבר קוברים אותך בעודך בחיים? הם מתאבלים עלייך ואת לא
מסוגלת להעמיד אותם על טעותם. רוצה לצעוק שעודך חיה, שאת מנסה
לפחות, אבל הם עיוורים, ממשיכים ברוטינה שלהם, הם מתוכננים
עליה מאז ומתמיד, להוליד, להחיות, לקבור, ואיפה את בתוך כל זה?
אין לך זכות וטו? אני לא רוצה למות, לא רוצה למות, אני חיה חיה
חיה, תנו לי עוד הזדמנות, אני רוצה לעוף, אני רוצה להחזיר
לעצמי את הכנפיים, אני עפה, אתם לא רואים? אני עפה...
אבל את תיפלי בסוף, השמים הם רק אשליה עבורך, ובסופו של דבר
תצטרפי אליהם, תתאבלי גם את על עצמך, שפויה יותר, עם הראש על
הכתפיים, כמוהם.

בגעגועים שלעולם לא יגמרו אלייך הם מתפלשים בזיכרונות
אודותייך, את מהבהבת לנגד עיניהם, חוזרת ונעלמת, והם עוצמים את
העיניים כדי לא לראות את הטעות שלהם, לא רוצים להודות, לא
רוצים לגלות שהם בעוורונם הלכו בדרך שאין ממנה חזרה, דרך שהיא
כולה קווים ישרים ומטרות ידועות מראש, לא עוד שיטוטים במעגלים
שחוזרים לאותה נקודה, אסור ללכת לאיבוד, ואם מנסים לרגע להיכנס
לנעליים הישנות, לכנפיים, זוכים להתפכחות כואבת על האדמה
היבשה.

ניסיון אחרון, מנסה להעלות עצמך מן הקבר שהם יצרו עבורך,
ובטיפשותך הסכמת להיכנס אליו. האבל שלהם, התבוסתנות שלהם, קברו
אותם בעצמם, ולא נותר מהם דבר, רק גופים ריקים, אדמה בלי שמים,
הליכה מתוכנתת אל הסוף הבלתי נמנע ממילא.
קחי לעצמך עוד הזדמנות, הכנפיים הישנות כבר קטנות ולא מתאימות,
אבל את יכולה להשיג לך חדשות, הצבעים לא באמת אבדו, הם רק
הוסתרו, אל תתני לאף אחד לקבור אותך לפני שאת מוכנה לכך באמת
ובתמים.


קטע מלפני כמה חודשים, אין לי כוח אפילו לבדוק ממתי בדיוק.
משהו שהתחיל מריקוד וסיים בתור קטע כתוב.