משהו ביום החצי הזוי הזה יחד עם גיחה של העבר אל תוך ההווה,
מציג תמונה כמעט מדויקת של התקופה האחרונה.
ריחות שונים מתחלפים לי בפנים, ריח של לא מזמן, עם ריח של כאן,
ושל אז, ושל מה שאולי, וסוג של פחד, שמצטרף אל פחדים ישנים אל
פחדים חדשים אל פחדים של תמיד.
וזה שכעסתי היום על עצמי, שבמקום להודות על משהו בי נטו,
הודיתי עליה, ועל זה שרציתי לכתוב "עלייך", שרציתי לדבר אלייך,
ושבסוף הרצון הזה ניצח, כל זה גורם למספר נקודות מאוד מסוימות
להתבהר בתוכי ולדקור בבהירות בתוך הערפל הזה של עכשיו.
אני לא כותבת אלייך, אני כותבת אליי, אליי של פעם, שהכרתי
היטב, או אולי מכירה היטב רק עכשיו, בדיעבד, יותר קל להבין
במבט לאחור. ואני - כשהייתי אז -  הכלתי אותך, את המהות שלך,
את העיניים בעזרתן הסתכלת על העולם, ואלו השאירו בי מעין זרעים
שצמחו וגדלו למהותי שלי, לעיניי שלי, דומות לשלך, אך עדיין
ייחודיות לי. ואליהם אני כותבת - אל אותם זרעים שנטמעו בי,
באדמת נשמתי הרכה דאז, שקלטה אותך, וכל כך הרבה ממך, וצימחה לה
פרחים משלה.

הסמליות, שאנחנו מייחסים לפעמים בכוונה זו או אחרת, לדברים
הקטנים ביותר נותנת לי תחושה שהכל במקום, שדבר אינו אובד בתוך
הכאוס האינסופי של העולם הזה. והנה שוב עולה ריח אחר, לשבריר
השנייה, כאשר אותן עיניים בי מרגישות את אימותיהן - עיניה שלה,
והריח הזה, שהוא של היום, אך עם זאת אוצר בתוכו כמעט נצחיות של
מה שהוא היא ואני, שהוא מי שהייתי פעם.

כל מה שאני מחפשת זו איזו נקודת אחיזה בעבר הזה שלי, שהוא קטן
וצנוע, אבל נראה, לפחות מפה, מלא ברגעים של קסם. ונקודת האחיזה
הזו, רק בכדי להמשיך הלאה, בכדי לקשור חוט זהב דק בין אז לבין
היום. בין שני דברים ברורים, שלא יזוזו לי פתאום ברוח, שלא
ידהו מדמעה ארעית, שלא יקרסו תחת כובד משקל המציאות.

ואת, בתוכי, או של עצמך, מהווה יתד מפעם שקל לתפוס בו בבוא
הגאות או השפל, בכל מצב בו אני נותרת מרחפת בין עצמי לעצמי,
מחפשת.






קטע ישן, מסוף מרץ. מצאתי אותו על המחשב שלי והחלטתי שמגיע לו
להגיע לכאן.