אך לפני רגע הרגשתי זקנה ושפויה, ישובה על אדמה יבשה וחמה,
מטורפת רק מבחירה, ועכשיו הכל נראה כמו קצוות של אינספור
התחלות, ולמי יש בכלל כוח לחכות עד שההתחלות הללו יתפתחו
למשהו.



יש לי כל כך הרבה דברים להשלים איתם.
להשלים עם זה ששלמות היא רק פנטזיה, אשליה, שלא הכל ורוד-לבן.
אני אפילו לא רוצה את זה, כבר שנים שהמטרה שלי היא לא
הורוד-לבן הזה. זה יפה בהתחלה, אבל אחר כך משעמם. הצבעים
החזקים מרתקים אותי הרבה יותר; הבגרות שלהם, המציאותיות,
העומקים, זה שווה פי אלף, אבל החלום הילדותי המתוק הזה מסרב
להרפות, ואולי זו אני שמסרבת להרפות ממנו, שמא יימחק לגמרי,
אבל -
חלומות הרי לא נעלמים סתם ככה, הם משאירים את חותמם לעד,
בניצוץ שהיינו ועודנו.
אולי הכל הינה מסכת ייסורים אחת בה, בעל כורחי, אני ניתקת
מעצמי הישנה, אותה עצמי שחלמה ורוד-לבן, שחשבה שהעולם אפוף אבק
פיות, ושהקסם הוא הוא האמת.



ורוד, צהוב, כחול. כל אחד מהם קורץ בשובבות מהמדף ומתגרה בי,
מראה לי טוטאליות מביכה כמעט, ואני משתפת איתם פעולה, משתעשעת
ברעיון... ציפורן אחת ורודה, אחת כחולה, אחת צהובה. חגיגה של
טירוף קטן ובלתי מזיק, שמחה בלתי מוסברת, בבקשה שאנשים יגידו
שזה מכוער, שזה מזעזע, בבקשה! הצבעים האלה, הצבעים האלה יכולים
להכיל את השיגעון הזה שאני לא אמיצה דיי כדי לחיות... הם יסמלו
את הססגוניות שלפעמים מתחננת לפרוץ ממני, ולרוב מסתתרת באיזו
פינה, מחכה לצבעים בבקבוק קטן שיקרצו אליה בחיוך מזמין.



ובסופו של יום הצבעים מקבלים גוון דומה, כיבוי אורות... מתבקש
לכסות הכל בשקט, לעמעם ולהרגיע על מנת לזכות במעט מנוחה. אך
דווקא אז, כשהחושך מטשטש את הגבולות, משהו מתחדד מבפנים
והגוונים האמיתיים יוצאים החוצה; סולידיים יותר, לפעמים
מתפשרים, ולעתים מפגינים עקשות שאין כדוגמתה, אך בשלב הזה של
היום אין להם כבר את הכוחות לשקר, עם קמט פה ושם ועיגולים מתחת
לעיניים הם מראים לי אלבום תמונות של עצמי. ואני, לא נותר לי
אלא להתפעם מן הדיוק של המכחול הדק הזה, של האמן שמצייר אותי
בתוכי ברגש שאין דומה לו, ובקסם הכי חי ואמיתי שיש.

24-3-05
לא הייתי בטוחה אם זה שלם מספיק בכדי לעלות כיצירה בבמה, אבל
מה יש לי להפסיד.