New Stage - Go To Main Page


המקום שבו התנשקתי בפעם הראשונה, לכל אחד יש את המקום שלו. שלי
היה גן ציבורי קטן. ואם רוצים לדייק אז נמקד את התמונה בספסל
אחד קטן מעץ. שם בפעם הראשונה נישקתי בחורה. לא צריך להיגרר
לסנטימנטליות דביקה. לא באמת שלא אבל זה היה הספסל שעליו בפעם
הראשונה בחיי נישקתי מישהי. וזה לא שמאז לא נישקתי מישהי אחרת.
וזה לא שאחר כך היה פחות טוב אבל תמיד במקומות אחרים, אפילו
באותו גן על ספסל אחר, העיקר שתהיה ההפרדה בין הספסל שעליו
התנשקתי בפעם הראשונה לספסלי הפעם השניה והשלישית.  
לפעמים כשלא טוב לי אני חוזר אל הספסל הזה, מתיישב עליו וחופר
מעצמי את אותה נשיקה לילית דרוכה. ואני נזכר בפרטים הכי קטנים
בבהירות מדהימה. אף נשיקה אני לא זוכר ברמה כזאת של פרטנות. אז
אתמול שוב היה יום כזה - יום שבו ניגשים לספסל. כי באמת שאין
לי חברים שאפשר לבכות להם על הכתף אבל אני גבר נאה ונשים
נמשכות אלי. באתי להתיישב על הספסל כשלפתע מצאתי עליו כרטיס
להופעה. זה היה כרטיס להופעת ג'ז שהייתה אמורה להתחיל בשמונה.
השעה הייתה שבע. בין אוסף התקליטים שלי לא תמצאו אפילו תקליט
אחד של ג'ז. מוזיקה אמורפית, חסרת מבנה שתמיד בורחת מבין
האצבעות.
הספקתי להתלבש יפה, להתבשם ולהחנות את הרכב שלי בקרבת מקום
לאולם. היו לי עוד עשר דקות לפני תחילת המופע. אישה מבוגרת
חייכה אלי חיוך נעים. התברר
שכל ההכנסות מהערב מוקדשות לילדים החולים במחלה אשר את שמה
אינני זוכר. להפתעתי נהניתי. הפסנתרן היה מוכשר מאוד ובכל פעם
כיוונתי אליו בלבי את מחיאות הכפיים. כבר התכוונתי לקום בתום
המופע ולחזור למכוניתי כשלפתע עלתה לבמה אותה אישה מבוגרת
והודתה לקהל על נוכחותו בערב המיוחד הזה שכולו קודש לתרומות
וחסדים. ואז פנתה, הצביעה עלי והציגה אותי בפני הקהל בשם זר.
שם אנגלי. החלה לספר לקהל על אישתי שנפטרה מהמחלה הנדירה
שלמענה מתרימים כל הנוכחים באולם. כולם הנהנו בהסכמה ונקראתי
לבמה לשאת מספר מילים. בתחילה היססתי אך מייד אזרתי אומץ. מצאו
חן בעיני מבטיהן הנכמרים של הגבירות על אלמנותי הצעירה.
הודיתי לכולם באנגלית על נוכחותם בערב החשוב הזה וירדתי מהבמה.
האישה המבוגרת לחצה את ידי בחום והחמיאה לי על ארגון הערב.
יצאתי משם מהר לפני שאתחיל להאמין בעצמי לשקר אשר אם להודות
באמת נעם לי עד מאוד. בקלות יכולתי להיות אלמן אנין, פילנתרופ
נדבן ועשיר אשר מקדיש את הונו ומרצו למלחמה במחלה אשר גזלה
ממנו את אהובתו. איש עם שליחות.
לפני שהספקתי להיכנס למכונית חשתי בזרוע אוחזת בכתפי. זו הייתה
בחורה. היא פנתה אלי בדמעות והדיבור עלה לה בקושי רב. דבקתי
בדמות החדשה שלי ושאלתי אותה באנגלית לאן היא צריכה להגיע.
היינו כמעט שכנים.
היא גרה לא רחוק מביתי. הסעתי אותה לביתה והיא ירדה לא לפני
שחזרה שוב על עד כמה שהיא מעריכה את פועלי למען הילדים החולים.
מסתבר כי אחותה הקטנה סובלת מן המחלה והיא כבר גוססת. כאשר
קראה בעיתון על ערב ההתרמה הזה לא חיכתה ורצה לקנות כרטיס. גם
היא לא מאוד אוהבת ג'ז. לחצתי את ידה בחום ונפרדתי ממנה לשלום.
חזרתי לרחוב הקטן בו אני גר. השעה כבר הייתה מאוחרת ופשטתי
מעלי את החליפה. כמדומני, שם בעמקי החדר שבתי להיות עצמי.
הנחתי תקליט של שירי שנות השישים והדלקתי לעצמי סיגריה. מהחלון
ראיתי את הגן הציבורי ועברתי בעיני על העצים המוכרים, הברזייה,
המדשאות ומתקני השעשועים. הנה הוא ספסל הנשיקה השלישית, ספסל
הנשיקה השניה, ואחרון ניצב במקומו, ספסל הנשיקה הראשונה. מוזר
שלא הבחנתי בכך קודם ולמעשה כבר כיסיתי את כל פרטי הגן עד
שהגעתי לספסל הזה. הגן היה ריק מלבד אותו איש אשר ישב על הספסל
שלי ועבר במבטו על הבניינים. הוא הביט סביבו והרפה את קשר
העניבה סביב צווארו. הוא עבר במבטו על החלונות בבניין שלי עד
שלרגע אחד קטן מבטינו הצטלבו. ספח הכרטיס ללא הביקורת עדיין
היה מונח בכיס המכנסיים שלי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/5/01 16:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפתח בראודה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה