קמתי בבוקר לקול התרנגול המעצבן של השכן שלי.
אבל הייתה לי שמחה בלב, עקב המחשבה שהיום בערב הוא יהיה מונח
על הצלחת שלי, חם, מטובל ומוכן להשביע אותי.
אבל עדיין מבואס ועצבני.
אתמול היה יום קשה בשבילי...
הגעתי הביתה אחרי יום קשה בשדה התירס שלי ולהפתעתי גיליתי את
האישה שלי עם גבר אחר שלא הכרתי.

הלכתי לארון שלי. הוצאתי את רובה הציד שלי.
חושב מאיזה זוית ומאיזה מרחק אני הולך לירות בה.

עברתי על פני הבקתה של חבר טוב שלי. ג'ים.
הדלת הייתה פתוחה והוא ישב בפנים. עם כלי כזה שעושה קולות.
ומשום מה, כשהוא משתמש בו יוצאים קולות אלוהיים. וכשאני משתמש
בו?
יוצא קול שלא היה מבייש מסור עצים שחותך ברזל.

הוא צעק אליי:
ג'ו! לאן אתה הולך עם הרובה הזה?
צעקתי לו בחזרה את הסיבה.
לירות באישה שלי. היא התעסקה עם גבר אחר.

והמשכתי ללכת.

הגעתי למעיין וראיתי אותה שם, מתרחצת.
צקעתי לה: דונה! למה את גורמת לי לעשות את זה?
ויריתי בה. היא צפה על המים.
היא לא צעקה, לא פחדה.
חזרתי חזרה.
רטוב מדמעות וזיעה.
עברתי על פני הבקתה של חברי הותיק ג'ים, מקשיב לצלילי גן עדן
הבוקעים משם.
הרגשתי מכה על הגב.
התעלפתי.
התעוררתי בבית המאסר.

זה היה שווה את זה?
הו, כן! זה היה שווה את זה!