עבר קצת זמן כבר לא יום שישי
וכבר לא כל כך אפל בחוץ, או שזה בעצם בפנים?
שונה לי זה בטוח.
הגעתי לנקודה שבה אני בוחן את עצמי ומסיק מסקנות
ועצוב לי לדעת שאני זה אני, אני ציני, אני סרקסטי ואני נוקשה.
אבל זה הייחוד שבי, זה מה שמדגיש אותי. התכונות הרעות האלו
הן גם המעלה הכי גדולה שלי
הציניות שלי הופכת אותי דווקא לסימפטי.
הסרקזם הופך אותי לבן אדם שיכול להתמודד עם דברים שאחרים לא.
הנוקשות שלי לפעמים כמעט מפילה אותי
אבל לפעמים אני נוגע בשמיים בגללה.
אני לא חושב שאני אדם רע או מנוכר, אני פשוט שונה
פעם הייתי ככה מברירת מחדל של לפגוע לפני שלהיפגע
לפתח עור של פיל.
זו לא ברירת מחדל עוד
זו בחירה מועדפת ידועה מבין אפשרויות רבות.
אני בוחר להיות מראה עילגת לתובנה האנושית.
אני בוחר להיות ליצן כפוי המזלזל באנושיותינו.
ואני בוחר להתעלם מהוד גדולתינו העצמית של האלטרואיסטיות
המעושה והצבועה של
יש-פה-צוותי-טלוויזיה-אז-בואו-נתרום-שקל-לילדי-סומליה.
אני לא מצטער ,אני לא מפחד יותר, ימים קשים יותר יבואו בגלל
עקשותי.
אמונתי.
אבל זוהי דתי.
וזה הוא התנך שלי
אני המשיח, הנביא והעיר הקדושה.

אין לי סיבה להשתנות,
אין לי אפשרות להשתנות
וגם אם היו לי
אני לא חושב שיש לי רצון.
אני שמח בחלקי, על עוונתי וצדקתי
אני שלם עם עצמי, לפחות קצת יותר

ועם כל הטיעונים האלה, איך אפשר להתווכח
ובכל זאת מאוחר בלילה כשאף אחד לא רואה
אני עדיין מזיל דמעה על אהבה אבודה
בגלל הציניות, הסרקזם והעקשנות
בגלל משיחותי, בגלל נביאותי ובגלל העיר הקדושה


3.9.2001