הוא נכנס ויצא מחייה כל כך הרבה פעמים שהיא כבר הפסיקה לספור.


היא חשבה על פגישתם האחרונה בעודה יושבת ליד שולחן קטן על
המדרכה בבית קפה אופנתי להחריד.
זה היה בערך לפני שנה היא בדיוק יצאה מהמקלחת כששמעה מישהו
בדלת. הוא עמד שם, הוא נראה נורא- עיניו היו אדומות ונפוחות
והוא היה לבוש ברישול שהיה מאוד לא אופיני לו, הוא תמיד הקפיד
נורא על כל פריט לבוש.
הוא נכנס בחופזה אל תוך דירתה, היא לא שאלה שאלות, היו לה אמנם
מגרעות רבות אך היא ידעה מתי להניח לו לנפשו, היא הבינה אותו.


היא פשוט הציעה קפה,
קפה- הפיתרון המושלם לכל משבר נפשי, לכל בעיה חרדה או סתם חוסר
מילים, כמה צפוי מבחינתה להציע לו קפה.
היא הייתה אשת קפה כזו שכל חיייה סבבו סביב הנוזל החום החם
הזה. בבוקר הייתה קמה וישר שותה את הספל הראשון שלה, היא היתה
מהמכורות שתירצו את התנהגותן הבלתי נסבלת על הבוקר בכך שהן לא
מתפקדות בלי הקפה שלהן. אחר כך בדרך לעבודה הייתה עוצרת ברשת
ממוסחרת  שמתמחה בלמכור מבחר צ'ינו בכוסות קלקר לאנשים עם
חשיבות עצמית יתרה במחירים מדי מופקעים. אחר כך עוד כוס
כשהייתה יוצאת לאכול לאנצ' עיסקי במסעדת הפיוזון הפינתית,
מסעדה שהייתה שורצת מיני עסקני היי-טק, פרסומאים,
ברוקרים,עורכי דין וגם היא הייתה שם, פקידת קבלה בקליניקה של
רופא שיניים, שותה כוס קפה על הבאר, עוד כוס כמעט אחרונה בזמן
ארוחת הערב כשהיא מקשיבה לברבוריו של גבר בעל תסמונת אובר אגו
משכנעת את עצמה שזה לא כל כך נורא, וכוס אחרונה שהיא בעצם
תירוץ: "תעלה לקפה?" ביטוי דו משמעי שהיא זורקת לעיתים קרובות
מדי לאנשים רבים מדי.

אז היא הזמינה אותו לקפה היא לא ממש חיכתה לתגובה, וישר הלכה
למטבח להכין לו כוס במכונת האספרסו החדשה שהיא עדיין משלמת
עליה בתשלומים. הוא עמד בינתיים בסלון עושה עצמו מסתכל בתמונות
למרות שהפוסטר של דגה היה הדבר האחרון שעניין אותו. הוא התיישב
על אחת מהכורסאות ושרק מנגינה נדושה ופשוטה היא חזרה עם הקפה,
הדברים התגלגלו מפה לשם ובבוקר היא קמה (שוב) במיטה ריקה רק
לראות שמישהו כבר הוציא את החתול והשאיר ספל מלוכלך בכיור.

היא ישבה ליד השולחן על המדרכה מעשנת סיגריה היא לבשה חצאית
שחורה וגופיה שחורה את עיניה כיסו משקפי שמש ענקיות, כמו אלו
שהופיעו בשבוע הקודם ב"לאשה" או במגאזין אחר לעקרות בית
משועממות. ביד שלא החזיקה את הסיגריה היא אחזה ברצועה של כלב,
חתולים הם כל-כך "אאוט", זה היה יורקשיר טריר מהסוג שרואים
בדרך כלל בסרטים על בלשים סקוטים. הכלב היה לבוש בסוודר משובץ
ונראה אומלל במיוחד, היא הזמינה אספרסו קצר אבל היא הצטערה שלא
הזמינה ארוך, הוא נתן לה לחכות הרבה, זה בטח היה מפריע אם היא
הייתה צעירה יותר אבל היא כבר התבגרה והבינה שהוא לא מהטיפוסים
שמאלפים, כשהיא חושבת על זה עכשיו הוא זה שאילף אותה, היא זו
שיושבת ומחכה לו כמו כלבה טובה, פשוט כבר נמאס לה להתעצבן עליו
זה היה חסר טעם, היא פחדה שאם היא תלחץ יותר מדי הוא יברח. אבל
היא רצתה אותו, הוא ברח לה יותר מדי פעמים, והיא קיוותה שאולי
הפעם הוא ישאר, נמאס לה להיות רווקה.

הוא נראה הטיפוס הכי טוב להתמסד איתו הוא הגבר היחיד שהיא באמת
הכירה, זה הצחיק אותה, הוא- להתמסד, הוא היה מאוד רחוק מהאיש
שדמיינה כבעלה כשהייתה ילדה קטנה. הוא היה נפלא, מהרבה בחינות,
הוא ידע לגרום לה להיות מאושרת, אבל הוא לא בדיוק היה טיפוס
נאמן, ותמיד באיזה שהוא שלב הוא זנח אותה.

אבל הוא תמיד חזר.

היא כבר לא הייתה בת 20 היא כבר גירדה את שנות ה-30 והיות והיא
לא הייתה אשת קרירה מצליחה המטרה היחידה שהציבה לעצמה לשנות
ה-20 שלה הייתה למצוא חתן.
היא עזבה את הקיבוץ אחרי הצבא ובאותו רגע כשהסתכלה על חייה היא
לא ראתה דבר אחד חשוב שעשתה. היא לא הייתה תלמידה מצטיינת וגם
בצבא לא נתנו לה לעשות דברים יותר מענינים מלהדפיס מכתבים, היא
אף פעם לא הייתה מלכת הכיתה, היא תמיד הייתה אחת מאלה שנדבקות
למלכה בשביל שגם בהם ידבק קצת מאבק המלכות. במשך התיכון לא היה
לה חבר קבוע היא יצאה עם כמה אנשים אבל לא היה לה שום קשר
משמעותי. היא הייתה אחת משלוש אחיות ומשום מה אחיותיה תמיד
מצאו חן בעיני הוריה יותר. הן היו אהובות הקיבוץ. היא לא הייתה
הכבשה השחורה ואהבו אותה מאוד היא פשוט... לא עמדה בציפיות ,
המורים תמיד אמרו שיש לה "המון פוטנציאל" שזה אומר שזוא נשאר
אצלה בגדר פוטנציאל, איך היא שנאה את המשפט הזה.
ההורים שלה לא התנגדו במיוחד כשהיא הודיעה שהיא עוזבת את
הקיבוץ ועוברת לתל-אביב. הם איחלו המון הצלחה אבל הם לא ממש
יכלו לצייד אותה בקצבה שמנה.

הייתה לה חברה מהצבא, היא לימדה אותה, היא לימדה אותה איך
לגרום לאנשים לחשוב שהיא הבת של רוטשילד למרות שהיא משתכרת שכר
מינימום. היא הצליחה לא רע וזה עזר לה למצוא עבודה סבירה וזיון
מזדמן, אבל לא למצוא את האחד , את בעלה לעתיד.
ואז בעודה מהרהרת בעברה זה היכה בה, היא סוף סוף הבינה שהיא
מאוהבת בו, היא כל כך שמחה, היא החליטה שהפעם היא תעזור אומץ
ותגיד לו הפעם זה יהיה באמת. אחרי הפעם הזו הכל כבר יהיה שונה
והמרדף המגוחכך הזה כבר יפסק.
היא הסתכלה על השעון, הוא מאחר כבר ברבע שעה, היא הוציאה מתיקה
מראה קטנה וסידרה את האודם שלה כשהרימה את עיניה שוב הוא עמד
שם. הוא בקושי השתנה הוא לא התחיל להקריח ושערותיו לא הלבינו
כפי שהיא חששה, היא כל-כך שמחה לראות אותו הם התישבו והזמינו
שתי כוסות של אייס-לאטה.

הם התחילו לדבר על הא ודא עד שהוא אמר שיש לו משהו חשוב להגיד
לה, הוא אמר שהוא מעדיף להראות לה והוא הושיט את ידו לתיקו.
ליבה חדל מלפעום
היא חיכתה לראות קופסת תכשיטים קטנה אך במקום הוא הוצא מעטפה,
עכשיו הוא בילבל אותה לגמרי היא ממש לא הבינה. היא פתחה את
המעטפה וראתה הזמנה לחתונה, שמה לא הופיע על ההזמנה. היא
הסתכלה בו עם פה פעור ועיני כלבלב שבזויותיהן דמעות קטנות
מתחילות להיווצר, הוא  לא ידע מה לענות לה הוא פשוט שתק.

היא כיבתה את הסיגיריה והלכה לכיוון הכביש. בדיוק הגיע
אוטובוס. המחשבה הראשונה שעברה במוחה הייתה לקפוץ לו מתחת
לגלגלים. "הוא לא שווה את זה" שיננה לעצמה בלחש. "הוא לא שווה
את זה" ניסתה לשכנע את עצמה בכוח. האוטובוס עצר בתחנה והיא
עלתה עליו משאירה אותו לסים את האיס לאטה שלו לבד.