שנתי נודדת.
שבר- עצב חרישי
מתדפק על דלתי בהססנות כה רבה.
חרדה מהשוני
שפרץ מן הבקע-
לבלב ושגשג כניצן בן- יומו.
אחי היחיד,
בן חודשי ושנות סבל
שעבר כחומה גם קשה בבחינות-
הציב במבחן,
לא יודעת מדוע,
את טיב הקירבה,
ואת מלל שתיקות.
אחי!
לשם מה סופק כפיים?
מה יצמח מן הבקע?
הלא יגליד הפצע?!
אמור נא לי, אחי-
מה תועלת תצמח
מריחוק או זלזול-
מפגיעה בדוק הקל
שהחל לעטוף אהבתינו?
שתיקתי עבה היא,
כשמיכה של תינוק.
וכתינוק אתייצב מולך,
או כמול שופט-
מציעה עצמי
לגזר הדין
או למרבה במחיר
או לדורש עזרתי.
אני פה, אחי,
עוד הנני.
ואתה- התיקחני?
16.5.01 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.