גם בגיהנום, כמו כמעט בכל מקום שמאוכלס בעיקר על-ידי בני-אדם,
יש גן ילדים, ובו חצר משחקים. היא נמצאת בקצה הצפוני, במקום
הכי קרוב לגן-עדן. יש שם מגלשות אדומות ארוכות, שמובילות אל
ארגזי-חול. יש נדנדות אדומות עם מושבי עץ מחורצים, וטביעות
אלפי אצבעות קטנות שמשכו את שרשראות הברזל הנה והנה במשך נצח
שלם. ואין חלודה. בחצר המשחקים שבגן הילדים שבגיהנום יש פרחים
אדומים, ושיחים אדומים, ויש עץ אחד גדול, תמיד בפריחה אדומה,
ועליו חרוטים שמות כל הילדים ששיחקו פה, ועוד משחקים. גם שמי.
גם בגיהנום, כמו כמעט בכל מקום, יש ילדים.

הילדים בגיהנום נראים כמעט כמו ילדים רגילים. רק חיוורים, נורא
נורא חיוורים. העיניים שלהם שקועות קצת וכהות יותר, או שהעור
סביבן יותר לבן. אין גומות לאף אחד מרבבות הילדים שכאן. היו לי
גומות לפני כן. אין בלורית שובבה - השיער של כולם סמרטוטי מעט
וחסר חיים. ככה זה כשאתה מת. והם לא רצים, כמו ילדים רגילים.
הם פוסעים לאט לאט בין הפרחים והשיחים והנדנדות. גם לא צוחקים
או מדברים. הם שכחו את הימים שהיו רצים וצועקים ונפצעים
ומקללים ושמחים ושרים. כאן, כמו שאמורים להיות בשעת ריכוז או
עונש בפינה, הם כולם שקטים. הצליל היחיד שנשמע הוא צליל צירי
הנדנדות החורקים מעט, רחשי החול הנרמס תחת הרגליים הקטנות וקול
העלים הצומחים. ושירת ציפורים מתות.

חצר המשחקים שבגן הילדים שבגהינום היא המקום היחיד בגיהנום בו
יש ציפורים. כן, גם ציפורים מתות מגיעות לכאן לפעמים. גם
ציפורים עושות מעשים רעים. והן נודדות, כמו באינסטינקט, לכאן.
הן מגיעות מכל קצוות הגיהנום, מתאספות בלהקות או יחידים. והן
שרות לפעמים, שירים עצובים עצובים, שמזכירים לילדים את הימים
בהם היה להם די חיים כדי להשליך אבנים על ציפורים שרות,
ולציפורים ימים רחוקים בהם הרוח תחת כנפיהם לא הייתה סטטית.
ימים בהם יכלו להטיל ביצים, ליצור חיים, ללעוג לעמודי הרוח
החמים המתעמרים בהם. גם הציפורים כאן קצת חיוורות, קצת
סמרטוטיות.

יש כאן ילדים מכל הגילאים. וכמו בארץ לעולם-לא של פיטר פן, הם
לא גדלים לעולם. כמו בפארק השעשועים של פינוקיו. יש ילדים ויש
להם גננת אפילו. או גנן. והוא מוודא שלא יברחו דרך השערים
לגן-העדן. והוא מוודא שהם ישלמו על מה שעשו. הם ביצעו מעשים
נוראיים וכל ילד הרי יודע, שלכל תעלול יש מחיר. חלקם לא סיימו
את כל הירקות, חלקם התחצפו בבית-הספר. כמה אפילו לא הכינו
שיעורי-בית. והם כאן, כולם. חלקם דיברו עם זרים. חלקם אפילו
לקחו סוכריות. חלקם פשוט לא ידעו לומר לא.

אני כאן רק כמה ימים. או שנים. לא יודע, הפסקתי לספור את
הדקות. אין כאן שעונים, או יום ולילה. הבנתי שהעונש הגדול
ביותר הוא ההשהייה, השקט, השיעמום. אין כאן טלוויזיות או
מחשבים או ילדים חלשים יותר לשעשע אותי. כשהיו בי חיים לעגתי
גם כן, כמו הציפורים, לאדמת העולם ולרוח ולאש ולמים. אך לכל
דבר יש שיניים וידיים וכוח להשיב מלחמה. חשבתי שילדותי מתירה
לי הכול, שהחיים הצעירים בקרבי נותנים לי רשות. ובזבזתי
בטיפשות. בצרות עין וקנאה וכעס ורעש גדול הייתי רץ לכל העברים.
לא חולק צעצועים. לא אומר "תודה רבה", ו-"אני אוהב אותך". על
טעויות משלמים. ואני עכשיו כאן. וכבר נמאס לי מהנדנדות
והציפורים הטפשיות. נמאס לי מהשיחים האדומים והפרחים האדומים
והאדום בכל מקום. למדתי את הלקח אבל אין חזרה ואין מכאן יציאה
ובסוף היום אימא לא תבוא לקחת אותי הביתה. הייתי צריך להפסיק
בזמן. הייתי צריך לדעת לא לדרוש עוד, לא לבקש יותר ממה שכתפיי
הקטנות יכולות לשאת. פשוט לומר לא. לעולם לא.