אוריאן לא יכלה להעסיק את עצמה בשום דבר, מלבד המחשבה המטרפת,
זו שאכלה אותה מבפנים, שהיא כבר לא מי שהייתה פעם. חשבה לעצמה
שכבר אין לה פנאי לכל הדברים שהיא אוהבת באמת, כגון כתיבה,
נגינה, ריקוד ואפילו סתם בילוי עם החברים שלה. אבל בעיקר היה
לה חבל על הכתיבה. משום מה, היא הצליחה למלא את כל זמנה הפנוי
בריקוד, ואפילו נגינה מדי פעם, ואפילו אפילו בבילוי עם חברים
שלה, אך לכתיבה היה לה פחות ופחות זמן. החברות כבר מזמן התלהבו
מהסיפורים שלה, ואפילו המורה שלנו לספרות (שהיא בעצמה קצת
שנויה במחלוקת), התלהבה והציעה ללכת למתא"ן (מחנה קיץ לילדים
מוכשרים, לכל הבורים ביניכם), שממש כדאי ושהיא גם תתן המלצות
וזה..."טוב", היא חשבה לעצמה, "מה אני יכולה להפסיד?". בסוף
בכלל התברר שהיא לא יכלה ללכת לשם, שהיא קטנה מדי. ניחא, הרי
ההחלטה ללכת לשם במילא לא הייתה לגמרי שלה, אלא נבעה בעיקר
מהתלהבות הכלל.

פעם היא הייתה כותבת בכמויות, ממש סיפור לשעה. היא פשוט לא
יכלה להניח את העט, כל דבר שקרה מסביבה נתן לה השראה חדשה. היו
לה כאלה רעיונות מדהימים, שפשוט תמיד תמיד ריתקו אותי. פעם היא
אמרה לי שהיא מרגישה שזה כבר מאולץ, שזה לא בא לה מבפנים.
תהיתי איך דבר כזה יכול להיות אפשרי, הרי היא בנאדם כל-כך
מיוחד, זה פשוט לא אפשרי שזה לא בא לה באמת מפנים, מהלב."זה
פשוט לא מה שזה היה פעם", היא אמרה לי יום אחד. "אני חושבת
שכבר אין לי השראה". "אני יכולה להיות ההשראה שלך", מלמלתי
לעצמי. "מה?" היא שאלה. לא עניתי. זה במילא לא משנה, היא רק
תגיד לי שזה לא אפשרי. שזה לא זה. וצדקתי."זה לא זה", היא
אמרה. אמרה ושתקה. "תראי תמרה, זה יותר מסובך מזה. אני לא
חושבת שאני יכולה לדבר על זה". ניסיתי להבין מה יכול להיות
כל-כך קשה להגיד לי, הרי אנחנו חברות הכי טובות כבר כמעט ארבע
שנים. הסתכלתי לה בעיניים וכל מה שיכולתי לראות זו תהום עמוקה
של עצב. בדוגרי, אני חושבת שזה הכל היה חלק מהפוזה שלה, הרי לא
היו לה חיים קשים. ההורים שלה, יותר נכון אמא שלה, (כי אבא שלה
ברח להתחתן עם איזה יפנית כוסית), אהבה אותה מאוד, טיפלה בה
ונתנה לה את כל מה שיכלה להרשות לעצמה. זה כמובן בניגוד מוחלט
להורים שלי, שכל החיים שלהם (מאז שנולדתי לפחות) מועברים בבתי
מלון מפוארים בהוואי או בפרברי צרפת, ברביצה ממושכת בספא או
בפאב של המלון. אז בסדר, הם נותנים לי כל מה שאני צריכה וגם מה
שלא, וכן, העוזרת הפיליפינית עושה אוכל לא רע בכלל, אבל זה
פשוט לא אותו דבר. קיצר איפה הייתי? אה כן, בפוזה שלה. מין
בלאקרית-גותית ככה, עם שם מוזר, ניטים ובגדים שחורים, שיער כהה
ועור בהיר. לא פעם שאלו אותה אם היא רוסיה, והיא בתגובה
ענתה:"יא נייט גאווארו פרוסקי",(לכו תחפשו במילון). אחד הדברים
שיותר אהבתי בה, הוא שבניגוד לכל החברות האחרות שלי (לא שהיו
הרבה כאלה), הפוזה שלה הייתה חיצונית בלבד. בפנים היא הייתה
בת-אדם מקסימה וחברותית, שכמעט כל האנשים שדיברו איתה אהבו.
כשאני חושבת על חברים שלה, לא הרבה הכירו אותה באמת. אבל באמת
באמת, עם כל היתרונות, המגרעות, המנהגים המוזרים ובכלל. זה
כאילו אנשים פחדו להתקרב מדי, לגלות את ה"אני" האמיתי שלה. אני
לא פחדתי, ועכשיו כשאני חושבת על זה, אולי חבל, כי בכל יום
שחולף אני מרגישה פחות ופחות שלמה עם עצמי, כאילו מישהו בא
ותלש לי את הכבד או משהו. ככה, דחף יד עמוק, פשפש קצת בפנים,
נתקל בכבד, או בטחול, או בריאה (אני לא ממש יודעת), ופשוט משך
החוצה, בלי חשבון. ככה סתם, כי בא לו.

בשיחה האחרונה שלנו היא אמרה לי שהיא עוברת למקום אחר. שהיא לא
בטוחה מה יהיה שם או אם היא תסתדר, אבל שזה משהו שהיא כבר
מודעת אליו הרבה זמן, והיא לא יכולה לשנות. היא גם אמרה לי את
המשפט ממנו פחדתי הכי הרבה, מאז שהכרתי אותה לפחות: שאנחנו לא
יכולות למשיך להיות חברות. "תקשיבי לי טוב", היא צעקה עליי,
"לפני שאת מתחילה לבכות ולהגיד לי שבחיים לא הייתה לך חברה
כמוני ושאת בחיים לא תוכלי להסתדר בלעדיי, רק רציתי להגיד לך
שאצלי זה בדיוק אותו הדבר, ואת יודעת את זה. גם לי בחיים לא
הייתה חברה כמון, שהעיזה להכנס לי לתוך הנשמה, עמוק באמת,
ולנסות להבין אותי." שתקתי. מה עוד יכולתי לעשות? "תראי, זה
באמת לטובתך",היא אמרה,"איך את יכולה להגיד לי דבר כזה?!"
צעקתי. "איזה מין בנאדם את?!", "בנאדם שאכפת לו ממך. מה תעשי
כשאני כבר לא אהיה פה?" "אפשר לשמור על קשר!", הטחתי כנגדה.
באותו רגע הרגשתי שכל המאמצים שאי פעם השקעתי בחברות הזו פשוט
יורדים לטמיון. "ומה אם לא יהיה אפשר, מה אם אני אהיה רחוקה
מדי...?" היא שאלה. שתקתי. לא הבנתי מה כל-כך קשה בלכתוב מכתב,
אפילו רק פעם בשנה, כדי לעדכן אחת את השנייה, לברר מה קורה.
כמה שהייתי נאיבית, איך לא הבנתי...? אני לא אגזים כשאומר
שהתחבקנו במשך שעה שלמה, שבמהלכה, היא לא הפסיקה לומר לי עד
כמה היא מצטערת, שכמו שהיא אמרה, זה לא בשליטתה, שהיא ניסתה
שזה יכאב לי כמה שפחות. לא ממש הצליח לה. היא יצאה מהמחבוא
הסודי (שיש לנו כבר מסוף כיתה ו'), בשקט מוחלט, מעיפה בי מבט
אחרון. מבט מלא פחד, פחד אמיתי. "I LOVE YOU", היא אמרה, "I
LOVE YOU 2", עניתי, "I LOVE YOU 4", היא לחשה, מנסה להתגבר על
הבכי, ואני מלמלתי "I LOVE YOU MORE". ראיתי איך עינייה היפות,
הירוקות, מתמלאות דמעות והיא רק אמרה "FOREVER", ופנתה ללכת.

את היומיים הבאים העברתי בבטלה גמורה. נותרו עוד שלושה ימים
לסיום שנת הלימודים, והמוטיבציה שלי ללכת לבית ספר שאפה לאפס.
בנוסף, ההורים שלי לא היו בבית, כך שבכלל לא היה מי שידרבן
אותי לצאת מהבית, או מהמיטה. הפיליפינית לקחה חופש, אמרה שהיא
צריכה מנוחה, כך שבנוסף להכל לא היה אוכל ואת מה שנשאר במקרר
היה לי קשה לקטלג בתור "אכיל". הסדינים היו מקומטים ומלוחים
מדמעות, כי כל מה שעשיתי מאז אותו מפגש היה לשכב במיטה ולבכות.
הייתה לי הרגשה חזקה מאוד שמשהו לא לגמרי בסדר, ולכן ניסיתי
להריץ בראש את כל תקופת החברות שלנו, מתחילתה ועד סופה, בנסיון
נואש למצוא את "הקש ששבר את גב הגמל", אבל לא מצאתי כלום. פשוט
כלום. שעות על גבי שעות ניסיתי להתקשר אליה, אפילו יצאתי מהבית
כדי לנסות לבקר אותה, אבל כלום. אין תשובה.

היום השלישי היה כבר בלתי נסבל. כאב לי כל הגוף ורציתי למות.
מה אני שווה בלעדייה? מה? התגעגעתי אליה כל-כך. כל מה שרציתי
זה לשוב ולחבק אותה, לדבר איתה, לשמוע את מה שיש לה להגיד,
אולי אפילו איזה סיפור חדש. למה לעזאזל היא עשתה לי את זה?
איפה היא עכשיו? איפה היא כשאני הכי צריכה אותה...?

בסביבות שבע בערב הטלפון צלצל. טלפון ראשון מזה שלושה ימים.
בעצם, שני, אבל את הטלפון מהמזכירה של אבא אני לא מחשיבה,
ולהודעה ממיכל, הפרחה מי'2 שהודיעה לי שאני צריכה להביא חומוס
לטיול בשבוע הבא, לא ממש ייחסתי משמעות. "הלו?", עניתי. מהצד
השני בקע קול קצת מייבב, של אישה צעירה. "תמרה?" "כן", עניתי.
הייתי קצרת רוח. בדיוק יצאתי מהמקלחת. מקלחת ראשונה מזה שלושה
ימים. "יש לי בשורות לא כל-כך טובות בשבילך", הקול המייבב
אמר,"אוריאן, חברה שלך, מאושפזת במצב קשה מאוד בבית חולים,
זיהיתי את קולה של אמה של אוריאן. "הגידול שלה חזר, וכבר אין
הרבה מה לעשות בשבילה. היא אמרה לי למסור לך שהיא רוצה להפרד
ממך". את השם של בית החולים, המחלקה והחדר, בקושי קלטתי. זה לא
יכול להיות. לא, זה לא קורה. הדמעות התחילו לזלוג על לחי
והצרחה שלי פילחה את השקט של שעות בין הערביים. "הייתי צריכה
לדעת שמשהו לא בסדר. הייתי צריכה לדעת".

יומיים אחרי זה היא נפטרה. למרות שההלוויה הייתה ממש יפה, לא
יכולתי להתעלם מהצביעות שפשוט "חגגה" שם. כל השכבה שלנו הייתה
שם וכולם בכו, אפילו מיכל, הפרחה ההיא שבקושי ידעה איך קוראים
לאוריאן. הקראתי שיר שהיא כתבה לא מזמן, והוספתי כמה מילים
עליה, על כמה שאנשים לא באמת טרחו להכיר אותה, על כל
יתרונותיה, מגרעותיה ומנהגיה המשונים. את המילים האחרונות
בקושי הצלחתי להוציא מהפה: "היא הייתה החברה הכי טובה שהייתה
לי בחיים, בנאדם מקסים שנקטף בטרם עת. נפש מיוחדת." אחר-כך אמא
שלה אמרה כמה מילים והתמוטטה על הבמה המאולתרת שבנו שם. בחיים
שלי לא ראיתי אותה ככה. היא הייתה אישה חזקה ונאה, לא ממש
גבוהה, לבושה תמיד בטוב טעם ובאלגנטיות. פתאום הכל התנפץ
לרסיסים, נעלם, למול עיני ועיני כל הנוכחים בחדר. בשבעה היה
אוכל טוב שאמא שלה הזמינה מהמעדנייה שבסוף הרחוב שלהם, וברקע
התנגנו השירים השקטים של "YANN TIERESEN", שאוריאן כל-כך אהבה.


בסוף הערב חזרתי לבדי לבית ריק, כרגיל. ההורים עוד בנופש ואני
לבד. הלכתי לשירותים ופתחתי את ארון התרופות. אוי אמא, כמה
טיפשה יכולת להיות, להשאיר את ארון התרופות נגיש. הרי
הפסיכולוג שלי אמר לך בפירוש לא לעשות את זה אף פעם! רק אל
תגידי לי שלא זכרת... לא נורא, יותר טוב בשבילי. הוצאתי שני
בקבוקים מלאים כדורים לבנים והתיישבתי על המיטה. שתי כוסות מים
וזהו. ככה זה נגמר. אני הולכת לישון, ולתמיד. ואם עד עכשיו היה
לי רע, אז עכשיו טוב לי, כי אני ואוריאן ביחד,"FOREVER".