מחכה שטלי תחזור.  היא אמרה לי שבשעה 10 היא תהיה פה להיפגש
איתי. אני יושב על הספסל בחוץ, כבר די מאוחר בערב, רוח קרירה
שמגיחה גבוה מבין העננים, נוחתת לה פתאום בקריסה כלפי מטה,
חודרת את החולצה שלי בעלת השרוולים הארוכים, וצמרמורת קפואה
מורגשת בכל חלקי גופי.

אני יושב לי על ספסל ליד התור הגדול, מחכה לטלי כדי שנוכל
לראות בפעם הראשונה את המכונית הגדולה שהדוד מאמריקה שלח לי.
כזה הוא הדוד שלי, שולח לי דברים מאמריקה, ולא דברים קטנים,
כמו צעצועים, ממתקים, או חולצות טי-שירט, אלא ממש דברים
רציניים, כמו מכוניות, יאכטות, תמונות יפות, רהיטים.

פעם, אני חושב כשהייתי עוד ילד, אני לא ממש בטוח, הוא שלח לי
דברים קטנים, ואמרתי לו שאני לא אוהב, כי כשהייתי מחזיק אותם,
את אותם מחזיקי המפתחות הצבעוניים, העטים, השעונים, הקוביות,
כל הדברים הללו היו מתבלבלים ומתכשכשים לי ככה בין האצבעות,
וזה היה מאוד מעצבן ככה לנסות לאחוז בהם בידיים, וזה היה מגרד
כזה, ותמיד נופלים לבסוף על הרצפה עם רעש התרסקות מעצבן. אני
רוצה דברים גדולים, אמרתי לו, והוא אמר לי שבפעם הבאה הוא ישלח
לי דברים גדולים, והוא באמת שלח. הוא שלח לי, כי הוא  אוהב
אותי.

לדוד שלי יש הכל בחיים, כל מה שהוא רוצה, הוא מסתובב בעולם,
בין הרחובות, ובין האנשים, וכל מה שקרוב אליו, הופך להיות שלו,
ובגלל שאני כל כך חשוב לו, אז הוא שולח לי דברים, וכך אנחנו
מסתדרים כל כך טוב. הוא תמיד רוצה שאני אבוא אליו, אבל תמיד
אני עונה לו שאני לא יכול,  כי אני נמצא פה.

סיפרתי לטלי על הדברים שהוא שולח לי בסוד, והיא הסכימה להיות
חברה שלי והבטיחה גם לא לגלות את זה לאף אחד. ההורים שלי לא
יודעים על כך. אני מתכוון שהם לא יודעים על כך שהדוד שלי דואג
וכל כך תומך בי. הם חושבים שאת כל העושר, והכסף עשיתי בכוחות
עצמי, אבל זה לא נכון. יש מישהו אחר בתמונה שעוזר ותומך מאי
שם, מרחוק, יש מרכיב סודי בפאזל שנותן לי הצלחה.

במכתבים שהדוד שולח לפה, לבית, ושבהם הוא מספר על מה שהוא יביא
לי, אני תמיד רץ לבדוק את הדואר ראשון ולמחוק בעט שחור את כל
מה שהוא מבטיח שהוא ישלח. אני לא נוגע או משנה את הדברים
האחרים שהוא כותב עליהם, את כמה שהוא אוהב, וכמה שהוא מתגעגע,
ושהוא כל כך רוצה לחזור. אבל תמיד העט מדגדגת לי בין האצבעות,
מקפצצת לה בין השורות, מחליקה לה קדימה או אחורה ומתרסקת על
הרצפה, בעודי מנסה לאחוז בה בחוזקה,  ותמיד לבסוף יוצאות
השורות מרוחות.
לא נעים להודות, אבל אני מתפלא שההורים שלי כאלה תמימים, אבל
לא קצת מוזר להם שהבן שלהם הוא בן 27, ויש לו כל כך הרבה דברים
בחיים, ושהוא אכן הצליח להשיג אותם בכוחות עצמו, הדבר המוזר
ביותר הוא שאת רוב הדברים, שהוא שלח לי, לא ראיתי אף פעם.

אם אני מנסה להיזכר לרגע בדברים שלי, אז אני יודע שיש לי בעלות
על איזושהי יאכטה שעוגנת לה ברציף שמרוחק יותר מ-30 קילומטר
מהבית שלי. אני יודע שאת רוב המכוניות העתיקות שהדוד שלח לי
נמצאות במגרש מיוחד שיש שם שומר שמגן עליהם טוב-טוב שלא יאונה
להם כל רע. ואני יודע שהריהוט המוזהב, הדומה כל כך לצבע הרקע
של הדף שבו אני כותב מילים אלו, ושהדוד סיפר לי איך הוא קנה לי
אותם במכירות פומביות במסעותיו מסביב לעולם נמצא בגלריה ברחוב
ראשי וסואן, קצת הרחק מכאן.
אני יודע כל זאת, כי זה מה שהוא כתב לי, ממש במילים האלה,
מילים שגרמו לי להרגיש פתאום גבוה כל כך, גדול כל כך, חזק כל
כך, כאילו בא גל גדול, הרים אותי גבוה מעל המים, וסחף אותי
הרחק מהבית שלי, הרחק מהחוף, לכיוון איפה שנמצא הדוד שלי, אי
שם באמריקה, מסתובב לו בין האנשים, ומשיג לעצמו דברים חדשים.

וטלי, נראה לי שלטלי קצת פחות אכפת ממני, קטנה ממני בשנתיים,
אבל דואגת להזכיר לי כל פעם כמה שהיא יותר בוגרת ממני, כמה
שהיא רואה דברים אחרת, כמה שאנחנו חושבים שונה.
טלי, בניגוד אליי, שומעת חדשות, קוראת עיתונים, מדברת על דברים
שקרו לפני אתמול או לפני יומיים, ומתייחסת למה שהיא תעשה מחר,
כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. היא גם אמרה לי שהיא לי שאוהבת
אותי, במיוחד אחרי שסיפרתי לה על כל המכוניות והיאכטות שיש לי,
למרות שהיא לא שוכחת להזכיר לי שבעצם אף פעם לא הבאתי לה פרח,
תכשיט או ציור קטן. או אפילו לקחת, למשל נייר קטן, זה מה שהיא
אמרה לי במילים שלה, אתה יכול לקרוע אותו ממחברת 16 דף, אתה
יודע על מה שאני מדברת, מחברת שהדפים שלה כבר הצהיבו, התקמטו,
התכווצצו להם מאז שהיית עוד בביה"ס, ולכתוב לי מכתב, או לפחות
כמה שורות. היא רוצה לדעת כמה אני אוהב אותה, וכמה היא חשובה
בעיניי, ומה אני חושב עליה עכשיו.

אבל כל פעם שניסיתי לעשות את מה שהיא אמרה, ולתלוש דף מאיזושהי
מחברת שמצאתי בבית, אמנם המחברת הייתה מתקופת האוניברסיטה, אבל
זה לא באמת משנה. בכל מקרה, כל דף שתלשתי, הדף התכשכש לי ככה
ביד, נקרע לפירורים קטנים ודקים, ולבסוף, הדף הפך לאבק בזמן
שאני מנסה לאוחזו בחוזקה, ליישר אותו, להופכו, לסדרו ישר כמו
שצריך על השולחן. ואילו עכשיו, עכשיו זה מאוחר בערב, ואני מחכה
לטלי, יושב על ספסל ליד התור הגדול, כדי שנוכל להיכנס יחד
לגלריה הנמצאת במרחק 34 קילומטרים מהבית שלי, וממוקמת לה בין
שתי שדרות של עצים גבוהים, ושנינו נוכל לראות את האוטו הגדול
שלי, שהדוד כתב לי שהוא נמצא שם, והוא שלי, ולא של אף אחד
אחר.

וכשטלי הפתיעה אותי ככה פתאום, וניגשה כך מאחוריי, ונקשה קלות
על גבי עם עיניים נוצצות, מתרגשות, מלאות שמחה לבאות, חשבתי
באותו רגע כמה הן דומות ליהלומים שהדוד עצר פעם לקנות בדוכן,
כשהוא הלך איתי לסיבוב בשוק שנמצא ליד הבית, והפתיע את כולם,
כשהגיח לו פתאום מאי-שם, והגיע לביקור, עוד כשהייתי ילד. אני
זוכר שהוא הושיט את ידו הארוכה אליי, ואם אני מנסה להיזכר איך
הדוד שלי נראה, אני לא זוכר פנים, כל מה שאני יכול לזכור זה רק
את הזרוע הגדולה והארוכה שלו, שמגיעה לה גבוה מאי שם, ומופנית
אליי, כשבתוך כף ידו נמצאים היהלומים. ואני לא רציתי אותם,
אמרתי לו שהן קטנות, והן בטח יפלו לי בין האצבעות. וטלי
בעיניה, כל כך הזכירה לי אותם, כל כך הזכירה לי את הרגע ההוא.


וכמעט לא חלפה לה חצי שעה מרגע שטלי הגיחה בפתאומיות מאחוריי
כשחיכיתי לה, יושב על הספסל בחוץ עם הרוח הקרירה, וכאשר מתוכה
רבע שעה חלפה כשעמדנו וחיכינו בתור, וטלי מתפרצת ויוצאת
מהגלריה בריצה עם עיניים בוהקות ושטופות מדמעות. היא ספק
צורחת, ספק נחנקת, לא רוצה יותר לעולם אותי לראות, מנסה למצוא
את דרכה החוצה בין האנשים העומדים להם בשקט בתור. היא פונה
ימינה בלי לדעת בדיוק לאן, לפתע מסתובבת על מקומה בבהלה, מבטה
מבולבל, שיערה הרטוב מהבכי מכה בפניה, ונראה שאינה יודעת לאן
לפנות. היא זורקת את עצמה לכיוון אחר, ונעלמת לה לבסוף מטווח
ראייתי, כשהיא פונה שמאלה, ומבטה עכשיו נעוץ ודרוך על האדמה.
היא ממשיכה והודפת מעל פניה את האנשים השלווים, הם נבהלים
ממגעה הלח הנוקש בהם בהפתעה מאחור.

ואני, שכבר אינני רואה אותה עוד, אני עוצר את צעדיי ונעמד
במקום. אני מביט בשמיים, וכל מחשבותיי מתמלאות על הדוד שלי, על
הדוד הגדול. אני חושב על כמה שהדוד שלי אוהב אותי, ועל כמה,
ועד כמה, שהוא יעזור לי בכל. בכל.