דמייני לעצמך מסדרון ארוך ,בבית חולים. בקצה המסדרון יוצא
מאחד החדרים גבר צעיר לבוש חלוק. זהו הרופא .
הוא מודד בעיניו את צעדיו שקוע כולו בעצמו.
אחריו, יוצא מאותו החדר אדם נבול מדדה לאיטו מושך אחריו עמוד
אינפוזיה .
"דוקטור דוקטור זה לא בווריד !" הוא קורא על עבר הרופא ,אך
הרופא לא שם לב, או משים את עצמו ככזה וממשיך להתקדם במסדרון
.
מהמרחק הזה את כבר יכולה לראות פנים צעירות ,צעירות אולי מידי
. פני הרופא.
"דוקטור דוקטור ,תעצור רגע דוקטור אני מסביר לך : זה לא בווריד
זה בשריר".
הרופא לא שם לב ,החולה מגביר את קצב פסיעותיו ומקטין את המרחק
בינו ובין הרופא.
החולה כשהבעת ייאוש נצרבה בפניו באחת, תולש את מחט האינפוזיה
מזרועו. הזרוע החלה להשפריץ דם לכל עבר .
אחות שחולפת כעת על פניו של הרופא, מזנקת על החולה אך קריאה
מאחור עוצרת אותה.
זו האחות הראשית .
"אל תתקרבי יעל זה הנרקומן עם האיידס ".
פעמון מהדהד במסדרון, הרופא נעור מהרהוריו ומסתובב רק בכדי
לקלוט בראשו את מוט האינפוזיה. הרופא מתמוטט .
חלוק הרופא כבר אינו צחור יותר ,דם מתערבב בדם שנספג לאיטו
בבד הכותנה .
שני אחים חסונים מובילים אותו ע"ג אלונקה לחדר המיון.
"תעביר לי אש" אומר לי מני נהג האמבולנס. אני, חמש
שבועות בשרות מד"א וכבר מרגיש את כל כבד החיים רובץ על כתפי,
מדליק לו את הג'ויינט ומפטיר כלאחר יד "החיים שרופים".
מאחורה שומעים את גידי הפרמדיק עובד על עוד "בליתי".
בפעם הראשונה שיצאתי לשטח עוד לא ידעתי מה זה "בליתי", אבל מני
(זה שיושב משמאלי - הנהג), הסביר לי : בליתי זה בחורות בנות 16
שנמאס להן מהחיים והן אוכלות כמה חבילות אקמול ואחרי חצי שעה
מתחרטות ובוכות למוקד "בליתי כדורים ואני פוחדת למות".
"אחרי שנוריד אותה במיון אפשר לקפוץ לאכול משהו" פונה אלי מני
בעיניים נוצצות "בא לי להרביץ מנציס בפיצה האט"
במסדרון ארוך ומואר ניצבים הרופא והבליתי בתור ארוך בלי
סוף .שקט כל כך שקט גם לא על רקע המולת בית החולים.
הרופא הצעיר מביט סביבו בפליאה
"מי את ?"
"אני לא בטוחה ,איפה אנחנו בכלל ?"
"לא יודע לפני רגע הייתי במיון ועכשיו פתאום פה"
"גם אני הייתי בדרך למיון ו..."
"שום פיצה האט טמבל "קורא גידי מהפרמדיק מאחור, "אני
מאבד אותה שים גז, אם לא נגיע תוך חמש דקות לנמרץ היא תיגמר
לנו בין הידיים וכול הלילה נמלא טפסים כמו מנייקים".
מני לוחץ על דוושת הגז, קורא בכריזה לנהגים ,עוקף מימין חותך
משמאל חוצה באדום עושה מה שנהג אמבולנס צריך לעשות ועוד נהנה
מזה.
התור מתקדם לאיטו אבל מתקדם .
"רציתי למות ,ניסיתי להתאבד ".
"לפי מה שניראה לי הצלחת" ענה לה הרופא ובכולו נמסך מעט רוך
".
"שמתה לב שאנחנו לא נושמים ?".
"אני רופא , ברור ששמתי לב גם אין לי דופק ולאור זאת אני חייב
לקבוע את מותי".
"ופה זה גן עדן?".
"אני רופא, לא רב "חיוך נמתח על פנים קפואות".
"אתה יודע מה, מה שבטוח זה שבגהנום אנחנו לא"
"מאיפה הביטחון?"
"כי בגהנום כבר הייתי ".
במסדרון המיון מנגבים את הדם מספיגים בסמרטוט חד פעמי שנידון
לשריפה
- "שם ?", פונה פקיד הקבלה את הנערה והרופא והם עונים לו כל
אחד בתורו.
- "הגעתם ביחד?" הוא מתעניין בחיוך.
"לא נפגשנו פה" .
- "סיבת הגעה?" "רצח" עונה הרופא ולא מאמין למה שאמר ,המילה
הקצרה זולגת מבעד לפיו
נוחתת על שולחן ומשתבצת בסעיף המתאים ,סיבת מוות.
תיכנס לקרוב, צעק גדי למני שהחנה את האמבולנס ברציף המיון, עוד
בטרם האמבולנס עצר
שמעתי את גדי פותח במיומנות את דלתות האמבולנס ומייצב את
האלונקה.
מכה ממני העירה אותי מהתרדמה הדוגמטית בה לקיתי , ותוך פחות מ
- 10 שניות סחבתי עם גדי את הנערה אל תוככי המיון .
"מה הלחץ גדי?, הרופא כבר חתם עליה אפשר ללכת".
גדי לא ענה ורק ירה לעברי עווית חושף שניים פוער זוג עניים
גדולות בזעם.
מני תפח על גבי בחוזקה.
"ילד שלא תישרף ילד ,זה לא משחק ,אתה מבין בזה ? נגמרו הדחקות
עכשיו זה באמת".
"ממש התאבדת בגלל אהבה ?"
"לא בגלל האהבה, בגלל שהיא נגמרה, הסתכלתי לעבר המקום שהיה גן
עדן בשבילי וראיתי בו את הגהנום ובתוך הגהנום ראיתי את גן
עדן...והכול ניראה לא שווה ,אתה יודע איך קוראים למדבר
שבין גן עדן לגהנום ?"
"לא"
"קוראים לו שיגרה"
אבל זה קורא לכל אחד ולא..."
"ולך? " קטעה הנערה את מוצא פיו.
זה קרא רגע לפני הרצ... שזה קרה"
"מה קרה ?"
"הרצח ?"
שהכל ניראה סתמי"
"לימודים ,התמחות ,תואר וכלום לא השתנה אני עדיין אני"
"אתה תמיד אתה "
"קיוותי שזה ישנה".
"תגיד, אז מה, צריך למות בשביל לרצות לחיות ? "
"ילד אנחנו בקפיטריה" "טוב" מלמלתי רואה את ההשתקפות שלהם
מתרחקות על גבי חלון הזכוכית של הנמרץ. הרופאים עדיין עדין
חגים מסביב לבליתי.
על המיטה כבר הותקן לוח מדדים ,אירית קוראים לה אירית הבליחה
מחשבה בראשי.
שיער חום ארוך וכבד התפרש על הכר הצונן וזרוע דקה ולבנה הציצה
מבעד לסדין שכיסה את הגוף המותש.
אחות הסתודדה בפינה עם אחד הרופאים ולאחר הסירה את מסיכת החמצן
מעל חיוך שהלך והתרחב חושף שיניים מאירות.
היד הדוממת התעוררה לחיים ,אצבע נשלחה אל האף ונגעה בו.
היא כול כך מתוקה חשבתי לעצמי.
משנן את שמה שוב ושוב, לא יכול להסיר את עייני מן החיוך. | 