אי שם בפריז, לא רחוק מסנטרה פומפידו, בקארטייה דה ל'אורלוז'
ליתר דיוק, ניצב מגן הזמן.
אביר זוהר עשוי ארד, המחזיק חרב חדה ביד אחת, ובידו השניה מגן,
ניצב קוממיות על משמרתו לצלילי תקתוקו החרישי של האורלוגין
שלצדו.
לא ינום ולא ישן מגן הזמן, כך נגזר עוד מימים ימימה.
סופר מגן הזמן את הדקות, אוזר את כוחותיו ומשנן את גורלו
הסיזיפי - בכל עת בה מגיע המחוג הגדול ל 12, עליו להילחם באחד
מכוחות האדמה, המים או בנורא מכל - בשמיים.
לעולם אין הוא יודע מראש מי מהם יתעורר לחיים,
אבל הם מתעוררים, בזאת הוא בטוח.
עייף מגן הזמן.
שנים שהוא נלחם.
יום יום, שעה שעה, שומר על העולם מפני הכאוס.
אחת ליום מתאחדים הכוחות ויוצאים נגדו לקרב מרוכז.
זוהי שעתו הקשה ביותר. חצות היום. וכעת דקה לחצות.
מגן הזמן מלכסן מבט מטה. הקהל נאסף. כן, בית הקפה הומה.
רווחים קלים עושה בעל המקום על חשבונו.
הנה אישה עם עגלת תינוק, מחכה להצגה בעמידה, כי כבר אין מקום
סביב השולחנות (זאת אני דרך אגב).
ואותו? שאלו בכלל? מישהו טורח להעלות לו איזה קפה או לה בתום
יום הקרב? לנגב את הזיעה ממצחו? למרק את כליו?
לזרוק לו איזו מילת עידוד קטנה?
לא. מה פתאום. רק דם הם רוצים לראות. רק דם.
מה הם יעשו אם יום אחד יפסיק להילחם? מה? הלא הזמן יעמוד
מלכת!
נאנח מגן הזמן. חצי דקה לחצות.
עוד מספר שניות יצלצל האורלוגין לאטו 12 פעמים, וכשההד האחרון
יתפזר,
יתברר מצב הכוחות.
מזווית עינו, מבחין מגן הזמן בתנועה קלה מכיוון הדרקון.
הדרקון הוא הנורא מכל. קשקשיו מרשרשים, ופיו יורק אש.
נדמה לו שהדרקון לא מתכוון הפעם לחכות לצלצול השנים עשר.
מגן הזמן נדרך. אסור לו לזוז לפני הזמן. זה החוק לו מצייתים
הכל.
הבה נראה, מה מצבו של הסרטן הענק? ואולי ירמוס אותו הפעם
בנקודת התורפה שלו, ויקיץ הקץ למאבק עם מפלצת הים?
לא, זה לא הוגן.
זוכר הוא היטב את ייעודו ואת שבועת האביר לה הוא מחוייב.
מביט מגן הזמן ממול, ומבחין במבטה המרושע של הציפור.
אין לו סבלנות כבר בשביל הציפור. צווחותיה מנקבות את אוזניו,
ולאורך זמן ניכרת שחיקה מצטברת בעור התוף שלו.
אומד מגן הזמן את סיכוייו, ומרגיש רע. רע מאוד אפילו.
הם שלושה והוא אחד.
קול האורלוגין קורא חצות. הקהל למטה עוצר את נשימתו.
הפעוט בעגלה מתחיל לבכות למשמע רעם תופי הקרב ושקשוק החרב
בקשקשי הדרקון.
אין זמן לפקפוקים כעת.
מגן הזמן עושה כמיטב יכולתו, מכסח מימין, הודף משמאל,
אך דומה כי משהו שונה הפעם.
הפעוט בעגלה פוקח עיניים עגולות בתימהון.
הדרקון עולה, רושף אש.
מגן הזמן נהדף לאחור.
הציפור צורחת.
הסרטן נושך.
הדרקון מתקדם.
התופים מתגברים.
ולפתע דממה.
פריז פתאומי. הפעוט בעגלה שהחל למשוך בחולצתה של אמו קודם, קפא
על עמדו, מבטו המזוגג כלפי מעלה.
הזוג שהתנשק במורד הרחוב, נשאר דבוק אחד לשני בעווית של חיוך
ועיניים עצומות.
עשן הסיגריה שיצא מן המאפרה, נשאר סגלגל באוויר ולא התפזר.
כוס הקפה שנשמטה מידה של המלצרית קודם, נעצרה באוויר באלכסון
בזווית בלתי אפשרית, טיפות קטנות ומושלמות, כמו אגלי טל על
עלה, מסמנות את המסלול שנקטע.
מכוניות בתנועתן, ציפורים במעופן, כייסים בעבודתם,מדריכי קראטה
בבעיטתם, תינוקות בהיוולדם, כדור הארץ בסיבובו - הכל עמדו
מלכת.


מגן הזמן, חרבו מאחוריו, סיים את קפיצתו המגושמת מטה, ונחת
בגלגול רועש על כפות רגליו.
לא רע לגילי, עודד את עצמו, בנערו את האבק מברכיו החלודות.
הוא הביט מעלה אל הדרקון ההמום וחבורתו - אדיוס טפשים! נופף
להם בידו באיטיות - וקחו את הזמן בקלות! הוא כולו שלכם!
מגן הזמן לשעבר הלך בין טיפות הקפה (מכאן הביטוי ללכת בין
הטיפות אגב) טבל אצבע מתכתית באחת מהן והשתאה לראות שאין היא
מתפצפצת. טיפת הקפה התנהגה כמו אותם כדורי כספית המתפזרים לכל
עבר ממדחום ישן שנשבר, ונטמעה באצבעו כלא היתה.
הוא הכניס אותה לפיו - מממ... אז זהו טעמו של קפה או לה...


מגן הזמן לשעבר היה חופשי.
הוא נכנס למקדונלד מעבר לפינה ושימן בהמבורגרים הנוטפים את
פיקת הברך והמרפקים שלו.
הוא השאיר שם המון לכלוך.
עניין הקטשופ היה זר לו לחלוטין, ובסופו של דבר, דרך על איזו
ערימת זבל ויצא בטעות דרך השמשה, מהמהם לעצמו בעידוד שיר לכת
קטן בין רסיסי הזכוכית שקפאו מאחוריו.
לאחר פרק זמן לא ברור, החל מרגיש מועקה לא מוסברת.
הוא התיישב בנוחיות יחסית על אדם שהתכופף בשעתו לשרוך את הנעל,
וניסה בהגינות אבירית אופיינית, לברר עם עצמו את הסיבה.
הוא גישש בהתחלה כיוון של בחילה כתוצאת לוואי מהביקור
במקדולנד, אך משום מה, זה לא הרגיש לו נכון. הוא ניסה לחפור
עמוק יותר בתוך עצמו.
עמוק יותר.
היתכן שהוא סובל מתחושת אשמה כתוצאה ממעשהו האימפולסיבי?
מגן הזמן לשעבר הסתכל כה וכה, אך לא הרגיש כל הצלבה בין התיזה
שהעלה לבין המראות שראו עיניו.
הוא נהנה מאוד מהתנהלותו הפתאומית, גם אם היתה כבדה משהו.
יחד עם זאת, לא פסל את הכיוון הזה לגמרי. היה בו איזשהו הבהוב
חמים ומוכר.
הוא המשיך להתרכז בעקשנות.
סילון עשן דקיק החל לעלות מגבו של האיש עליו ישב המגן.
מגן הזמן לשעבר קפץ בפתאומיות. מצאתי! הוא קרא בשמחת הקלה,
והביט במבוכה בחולצתו החרוכה של אותו אדם זר.
מעולם לא ידעתי, חשב לעצמו, שחולצות עשויות מחומרים כה
רגישים??.. הוא נפנף את המחשבה הזו מעליו, והתמקד בעיקר.
אין מנוס מהמסקנה, שכעת, לאחר שבעט בייעודו המקורי, חסרה
תכלית
לחייו.
מהורהר, החליק ברכות את חולצתו של האיש, והחל לצעוד במרץ
מחודש. כן, זה העניין. חשב מגן הזמן לשעבר לעצמו.
עלי למצוא לי ייעוד.


בסוף היום, מצא עצמו מגן הזמן לשעבר ניצב מתחת לפסל האורלוגין,
בקארטייה דה ל'אורלוז', מביט מעלה לחבורת הלוחמים שליוותה
אותו מיום היוולדו בבית היוצר של מונסטייה.
הוא חש כלפיהם תמהיל מוזר של קרבה, געגוע, פחד ומחויבות.
היתה לו כוונה.
הוא התכוון (בתנאים משופרים כמובן - חופשות סדירות, טובות הנאה
מסוימות) לתפוס את מקומו שוב, ולאפשר לאשליית הזמן להמשיך
לתפקד בתודעת האנשים.
הוא רצה, באמת שרצה, לראות את הזוג המתנשק פוקח עיניים (האם
ירגישו בפרח שהניח בין שפתותיהם? תמה)
את האיש מסיים לשרוך את נעלו (מוזר העניין הזה של החולצה ציין
מגן הזמן לעצמו), את כוס הקפה מתנפצת על הרצפה, את עשן הסיגריה
מתפזר.

למרות זאת, נוכח לדעת, די במבוכה יש לציין, כי אין הוא מסוגל
לבצע את
הצעד הזה.
או, למען האמת, כל צעד אחר.
וזה המצב נכון לעכשיו.
אם יחול שינוי, אודיע לכם כמובן מעל במה זו.







מגן הזמן - צילומים
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-860-1010-94617,FF.html
http://www.welcometoparis.it/Marais/img/foto3.jpg


גרסת טקסט אחרת נמצאת כאן:
http://stage.co.il/story.html?story=32639