לפעמים, אני יושבת על אדן החלון בחדר שלי
סתם ככה, בלי סיבה,
בלילה, בסביבות 12.
נושמת את האוויר הנקי של הכפר,
מרגישה את הרוח נושבת סביבי, כאילו קוראת לי לבוא.
אני יושבת שם, לפעמים עם כוס תה, לפעמים עם מעדן שוקולד.
מעשנת כמה סיגריות, לא הרבה... כי אני מנסה להיגמל,
למרות שלא ממש הולך לי, אבל עדיין...
שכאני עצובה, אני שמה אביב גפן במערכת,
והדמעות זולגות לי, בלי חשבון יורדות לי על הלחיים.
וכשאני שמחה אני בדרך כלל שמה מוזיקה אירית, או מוזיקה
ישראלית. משהו נחמד ומרגיע, שכיף לשמוע.
וכשסתם בא לי להירגע, אני מדליקה קטורת, עוצמת עיניים, ומקשיבה
לשקט שמסביבי.
לממטרות עם הרעש שלהם, לחיות לילה.
אם אני נשארת עד הבוקר - שזה הכי מדהים, אני מקשיבה לציוץ
הציפורים, ולפעמים, אני גם מצייצת איתם.
כשבאים אלי חברים, אני מזמינה אותם לשבת איתי על אדן החלון.
פעם באה אלי חברה, שמה ים, היא חשבה שזה משעמם ומטופש.
ואני קצת התרגזתי, איך היא לא מבינה?
אבל כנראה, שלא לכל אחד יש את הסבלנות הזאת,
לאדן החלון שלי.
לפעמים, אני פשוט רוצה לעצור את הכל ולהגיד די.
ולפעמים אני פשוט רוצה עוד ועוד.
אבל אדן החלון שלי, והשקט הזה, יתאימו לי בכל מצב.
זו הבריחה שלי, זה החלון שלי החוצה, לעולם.
כי בבית לא אמצא את העדינות.
בבית לא אמצא את החמימות.
שם לא אמצא את האהבה, את הטוב.
בבית שלי אמצא רק רוע, ואנרגיות שליליות.
כי שם - אבא נמצא.
ואולי, יום אחד אזמין את אמא לשבת איתי על אדן החלון,
תנשום את האוויר הצח, שבתוך הבית נהפך מחניק.
תשמע איתי מוזיקה מרגיעה.
תשתה איתי כוס תה.
ואז גם היא תבין, שאדן החלון, היא הדרך הנכונה
בשבילה.
ונברח ביחד, למקום אחר, רחוק מהבית, רחוק מהאנרגיות השליליות,
והכי חשוב- רחוק מאבא. |