הילדה שמעולם לא הייתה לי ואני
יושבים ברכבת.
אני פותר תשבץ, היא מציירת.
היא בת ארבע  ומציירת בעמידה ובריכוז,
תנועות הרכבת גורמות לגב התחתון שלה
לגעת מדי פעם, בקלות, במושב
ולפעמים אפילו, לשמחתי, בברך שלי.
חסר לי הידע הדרוש ל4 מאוזן.
"מי המנחה החדשה בערוץ הופ?"
אני שואל אותה והיא עונה בלי להסיר את העיניים מהדף.
הדף שממשיך להביט בה, מבחין מין הסתם
שאם היא הייתה קיימת,
היא היתה מקבלת את הירוק מהעיניים של אמא שלה.
אני יורד מהרכבת לבד, משאיר את הילדה שמעולם לא היתה לנו,
על הרכבת שלי, שלא עוצרת בתחנה.

אתמול דיברתי עם האהובה שלי, שיחת טלפון ארוכה לצרפת.
הסברתי לה, שכשהיא שואלת אותי על זאת שאהבתי לפניה,
על כמה היה לנו טוב, על למה היה לנו רע,
היא קצת פותחת פצע.
ולא הצלחתי להסביר למה, בעצם.
הילדה הזאת.
הייתי צריך להסביר לה על הילדה הזאת.