בחודשיים האחרונים הכל פתאום התגמד.
צרות באות בצרורות ויורדות ללא רחם.
פתאום דברים ניראים קטנים.
השנאה, האהבה.
הריב עם החברה.
הכל נעלם.
סבתא שלי נפטרה, אפילו לכתוב את זה קשה לי.
אמא שלי חולה, מחלימה מניתוח, הפחד מכווץ אותי.
חיילים נפצעים. ילדים בני 19 נשארים מצולקים לחיים.
ואיתם גם המשפחות שלהם שכואבות את כאבם.

ואנחנו שונאות.

פתאום אני רואה, שזה שטויות.
זה פשוט SHIT מיותר.
אני חושבת אחורה ואומרת לעצמי, איך בחור הפריד ביני לבין
חברה?
איך הלכתי עם המזימה? למה לא עצרתי את זה לפני שזה הדרדר?
חשבתי עליה, איך היא מתמודדת? האם כואב לה כמו שלי כאב אפילו
לשמוע על מה שקרה בחייה?
האם זה מה שנשאר לנו? כאב?
זה מה שאנחנו טורחים כל כך להנציח במקום לפנות לאהבה ותמיכה?

כתבתי פה לפני כמה יצירות שטוב לי, קיבלתי כאלה תגובות על כך
שאני מעיזה לכתוב שטוב לי. כמה זה יהיר מצידי.
זה מה שרוצים שיהיה? עצב? שנאה? כאב? בכי?
זה מה שנשאר?
אני מסרבת לחשוב על זה ככה.
מסרבת לקבל ולהבין את הרעיון - אפילו שאנשים מעדיפים לעשות
תחרויות של "לי כואב יותר" או "אצלי יותר חרא".

כמה דבילי זה. לריב, לשנוא.
אני לא שונאת. יכולה לכעוס, יכולה להתרגז,
אבל לא לשנוא.
יש אחת ששונאת אותי כי פגעתי בה.
ברוח השנה החדשה על כך אני מתנצלת.
מיותר לטפח שינאה. מיותר.
בעיתות שכאלה, שהצרות יורדות כמונסון.
בעיתות של מצוקה, נפנה לאהבה- נשכח את השינאה.
נסלח על העבר.

אני עושה את זה עכשיו.

ומה איתך?