טיפות זולגות על החלון,
כותבות לי שכבר קר.
מטפטפות בחיפזון,
אני כבר לא נמהר.
ברקים פורצים במקהלה,
טיפות של אור מוזר.
והעצים שוברים שתיקה,
ברעש לא מוסתר.
קולות של דלק מתכלה,
הורסים לי את הצחוק.
ומזכירים, לא במקרה,
תקופות מאושרות.
מתגעגע לבקרים,
אחרי לילות שבת.
לפרצופים על הכבישים,
שטופי זיעת אבק.
פסים של לייזר באויר,
אני עדיין כאן.
וחוגגים כולם בעיר
ולי כבר אין עניין.
כל השכנים הלכו לישון,
כבה לו עוד בניין.
ומהבהב לו בכתום,
רמזור שכבר נרדם.
אני יוצא אל הרחוב ומתעניין,
איך זה שאני מנותק?
איך זה שאני מנותק?
רק הרוחות קוראות לי אל הלילה,
מחבקות ומנשקות,
"בוא אליי", אומרות ובורחות. |