לא התרגשתי במיוחד,אני נוסע לעיר הקדושה בעולם.
זאת לא פעם ראשונה וגם לא אחרונה, בכל זאת לצאת מהבית לראות
דברים חדשים ומעניינים.
אחרי נסיעה לא ארוכה ושקטה הגענו לכנסיית "אוגוסטה ויקטוריה"
הידועה, עלינו למגדל עם הפעמונים הגדולים, רוח קלה ליטפה אותנו
בקושי שני עננים בשמים וראות מצוינת הנוף היה מדהים כיפת הזהב
נצצה מתמיד ירושלים נראתה קדושה מתמיד מדבר יהודה היה מקסים
וגם השפלה, יכולנו לראות את גורדי השחקים של תל אביב.
זאת לא נראתה ארץ של מלחמות, מהמגדל הגבוה היה אפשר לחשוב שזאת
הארץ הכי מתוירת בעולם.
להקה של ציפורים נודדות עפה גבוה בשמים כשהמשכתי להסתכל על
השמים הכחולים ראיתי שמשהו קורה מלווה בתחושת בטן מוזרה. נוצר
גבול, קו שעבר מהצפון לדרום הפריד את מזרח ומערב הצבע יצא
מהתמונה הכול היה שחור ולבן הצד המזרחי היה שחור מאד וגוונים
כהים צבעו את האדמה ואת המים, גוונים אפורים צבעו את השמים את
העצים והפרחים את המכונית והבתים.
הצד המערבי היה מואר בעלומת אור גדולה, השמים היו עם עננים
לבנים והעצים והפרחים היו בצבעי לבן צהבהב יפים הבתים והאנשים
היו בהירים יותר ממה שהייתי רגיל אבל הם נראו שמחים ומאושרים
ולא כמו בצד המזרחי שם האנשים נראו מעוד עצובים ומדוכאים העצים
הנשירו את העלים שלהם והשמים היו סגריריים.
כל האנשים שהיו איתי במגדל למעלה הופתעו לראות שהם נשארו אותו
דבר צבעונים ורגילים היינו בדיוק על הגבול של השחור והלבן של
המזרח והמערב.
המזרח נראה ממש עלוב ודפוק המערב נראה הרבה יותר מתורבת
ומעניין, היה ברור שאם בן אדם יעמוד במקומינו בגבול של השחור
והלבן הוא יבחר ללכת למערב הלבן והנאור.
משהו צעק: רגע, אין בחיים רק שחור ולבן. ושבקושי סיימם את
המשפט כל הצבעים חזרו למה שהיינו רגילים והיה דפוק גם במערב
וגם במזרח ולא היה הבדל או גבול ברור. |
