רציתי לגמור וללכת, ובכל זאת נשארתי, בהתחלה כי לא היה לי לאן,
אחר כך זה כבר לא היה משנה.
פעם רציתי ללכת והתחושה ההיא נשארה והטילה צל רע על המקום בו
הייתי כעת.
חשבתי שאם אלך ללילה אחד, אוכל להתרחק מספיק, רק בשביל להשאיר
את התחושה שפעם רציתי ללכת מאחור - אבל פחדתי - לא ידעתי אם
אמצע את הדרך חזרה, ולא ידעתי אם ארצה לחזור.
ניסיתי לקלקל, שכחתי את יום ההולדת שלה, דפקתי לה את הרכב,
דפקתי את החברה הכי טובה שלה, היא אמרה שזה בסדר.
נשארתי עוד קצת, התמקמתי בנוח, קפצי המזרון השתחררו במידה
הנכונה. היה לי נעים בגב, שוקולדים בשפע, 255 תחנות בטלביזיה,
לוח שנה עם נופים מושלגים - היה יופי.
היו לנו את השירים שלנו, החברים שלנו, בית הקפה שלנו, החוף
שלנו.
אהבנו את אותה הסיגריה, חשבנו את אותן המחשבות, נגענו באותם
המקומות, לפעמים היו חסרות קצת מריבות.

הזמן חלף , השם שלי הופיע על דלת הכניסה - אותיות מודפסות
גדולות - המכתבים החלו לזרום.
כבר לא הייתה סיבה לעזוב, חברים ידעו איפה למצוא אותי, דפקו
בדלת ונכנסו, מקומי היה ברור.
תליתי מדפים, שלושה בשורה, קניתי מחשב, היה שם חצי ארון רק
בשבילי, החולצות היו תמיד מגוהצות.
חיבקו אותי, חיבקתי, התחבקנו. היו לנו את כל האיברים הנכונים
להזיע.
לפעמים אני ניזכר שרציתי פעם ללכת. היא אומרת שאני יודע איפה
הדלת, אבל אני נשאר.