פגשתי מכר ברכבת.
שאלתי אותו לשלומו,
והוא שאל אותי מה המרגש.
המרגש הוא כמגע יד,
יד גרומה, חזקה, מטונפת,
האוחזת בגרונך ומצמידה אותך
אל בין פינותיו של קיר בטון
והיד לופתת ומכאיבה,
והאויר בקושי רב נכנס,
אך עדין נכנס, קצת, לא מספיק
על מנת לחיות, אך לא מספיק
על מנת למות.

המרגש הוא כמו טביעה בים.
המים מלוחים וצורבים בעינים,
ומעליך גלים כבדים ניתכים.
רוחות סערה נושבות מעליך,
והים עצמו כה קר, עד שאין אתה
מבין שרידתך. אך אתה עדיין שורד.

איך המרגש, איך המרגש, איך המרגש.
הלוואי ולא הייתי יודע, הלוואי
ולא היה שואל, הלוואי ולא הייתה רכבת,
הלוואי ולא הייתה תקוות הלוואי.

הבטתי בעיניו בעצב ועניתי
כרגיל, הכל נחמד, הנה הרכבת,
עלי לתפוס אותה, שלום לך.
ברכבת אנשים רבים, קוברים
פרצופיהם, קוברים עצמם,
בחלון, בעיתון, בשגרה.
(גם אני רוצה לקבור עצמי
תחת המסילה)
הם מנופפים בידיהם, חם,
מחניק, אין אויר בקרון.
ואני מתיישב או קורס,
נושם ארוכות, ולא מרגיש בהבדל.