קודם כל, אני רק רוצה להגיד שזה "הסיפור הקצר" הכי ארוך שיצא
לי לכתוב עד כה, לכן אני לא בטוחה כל כך במה שיצא לי, ואם
העובדה שבילבלתי לחלוטין את הסדר הכרונולוגי מוסיפה לסיפור או
גורעת ומבלבלת, לכן אני אבקש מהקוראים שטרחו וקראו את כל
הסיפור את חוות דעתכם וכמה שיותר ביקורת בונה...
תודה :)


הבטתי בו, ורציתי לבכות.
"אני מצטערת" לחשתי.
"מה זה עוזר לי שאת מצטערת?" הוא מלמל.
"זה כל מה שיש לי לתת לך כרגע" אמרתי.
"אני ביקשתי ממך פעם משהו?, ביקשתי שתתני לי משהו?" הוא אמר
לי.
השפלתי את מבטי בשקט ובעטתי בליכלוך שנח ליד רגלי.
"אמרת לי שאתם ידידים" הוא אמר לי בכעס.
"אנחנו באמת ידידים" אמרתי בשקט.
"לא מזדיינים עם ידיד, בייחוד לא כשיש לך חבר".
"אתה לא מבין..." ניסיתי להתחיל להגיד.
"מבין מה? שמה? ששכבת איתו? מה יש כאן להבין?"
"זה לא ככה, זה פשוט ש..."
"שמה?!, עזבי, לא משנה, אני לא רוצה לשמוע אותך"
הוא אמר לי והתחיל ללכת.
"ליאור!" צעקתי לו, אבל הוא פשוט הניף את ידו כלא רוצה לשמוע
והמשיך ללכת גורר אחריו את המזוודות.
התיישבתי על שפת המדרכה ופרצתי בבכי.
אם הוא רק היה מבין...

"יש לי לוקמיה".
זה המשפט הראשון שעידו הוציא מפיו ברגע שנכנסתי לחדרו.
"מה?", חשבתי שלא שמעתי טוב.
"יש לי לוקמיה" הוא צעק, והתחיל לבכות.
הרגשתי את כל החדר מסתחרר תחתי, הרגשתי שאין לי אחיזה במציאות,
בשום דבר מוחשי או מופשט.
ניסיתי להיאחז באוויר, וכשלא הצלחתי, נפלתי על הברכיים.
יושבת רחוקה מעידו, ולא מצליחה להחליט לאן להסתכל.
אחרי דקה של בהייה במשהו, שלא הצלחתי להבין מהו בדיוק.
קמתי, ונפלתי על עידו בחיבוק.
ובכיתי איתו.
בכיתי.
והוא בכה.
ואני בכיתי.
והוא בכה.
"מה? איך?"
את זוכרת שהייתה לי את התקופה ההיא כשהייתי מתעלף, והיו תוקפים
אותי כאבי ראש חזקים?" הוא אמר לי בין הדמעות.
"כן, אבל הרופא אמר שזה וירוס לא?"
"כן, הרופא אמר". הוא אמר.
"הרופא אידיוט!" הוא צעק.
והחל לבכות שוב.
"זה לא יכול להיות..." מלמלתי .
ושבתי לחבוק אותו, הוא רעד לי בתוך הידיים.
"אני לא רוצה למות נעמה.. אני לא רוצה למות"

שתקתי וחיבקתי אותו.

"אני לא רוצה למות!" הוא צעק לתוך הכתף שלי.

בהיתי באויר.

"יש כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה לעשות.. אני רוצה לטוס עם
החברים ליון עוד חודש כשנסיים ללמוד, יש לי גיבוש מטכ"ל עוד
שבועיים"

עברתי לבהות בנקודה בקיר.

"זה לא מגיע לי נעמה, אני לא בן אדם רע.."

חיבקתי אותו חזק יותר.

לפתע הוא הרפה ממני.
"תגידי משהו!!" הוא צעק עליי.
לא יכולתי.
לא הצלחתי.
לא מצאתי דבר אחד שאני יכולה להגיד לו.
מה אני אגיד לו?
'לא נורא זה יעבור?'
במקום זה מצאתי את עצמי מנשקת אותו.
נשיקה מלוחה מהולה בדמעות.
הפסקתי והבטתי בו.
"אני מצטערת..." אמרתי מייד.
הוא אחז בפניי.
"אני לא" הוא אמר ומשך אותי שוב לנשיקה.
ניתקתי עצמי ממנו.
"עידו, זה... אתה לא בסדר עכשיו, אתה צריך אולי קצת זמן ב...
אה... אולי כדאי ש..."
לא הצלחתי לסיים משפט מחורבן אחד.
הרגשתי אחוזת טירוף.
אחוזת שיגעון.
לא הבנתי מה הולך פה.
לא הבנתי לפתע איפה אני, מה אני עושה, מה קורה לעידו, מה קורה
לי.
הרגשתי שכל המילים כאן, הכל, לא מתאים לכלום.
כמו חלקים של פאזל בגדלים של מטרים שמנסים להתחבר לחלקים
בגדלים של מילימטרים.
לא ידעתי איך להגיב, לכל מה שקורה מסביבי.
"עידו א...אני, אני לא יודעת מה לעשות... אני לא יודעת מה
להגיד לך, אני לא יודעת איך לפעול, אני לא יודעת מה אני צריכה
להגיד לך, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת כלום." חזרתי
על עצמי.
""גם אני לא יודע כלום נעמה."
"אני רק יודע שכשאמא שלי אמרה לי שהבדיקות דם שעשו לי אחרי
שהאנטיביוטיקה לא עבדה, שזה היה צפוי, כי אמרו שזה וירוס,
כשהיא אמרה לי שאני צריך לשבת ושיש לי סרטן, ושזה לוקמיה, הדבר
הראשון שעלה לי לראש זה נעמה, ושאני רוצה להיות עם נעמה,
ושנעמה צריכה להיות לידי."
"אני כאן עכשיו עידו."
"ובשבילי רק את קיימת עכשיו נעמה, רק את, לא אף אחד אחר, לא
ההורים שלי, לא החברים שלי, גם לא סיירת מטכ"ל, רק את, ואני
רוצה אותך, אני רוצה איתך, אני צריך אותך קרובה אליי, נפשית,
פיזית, הכל, אני יודע שיש לך איזה משהו כזה שנקרא חבר, שגם את
קיומו ביטלתי, ואני יודע שאת לא יכולה לתת לי מעצמך כל כך
הרבה, אבל אני מרגיש שאני יכול לבקש ממך, ולהתנהג באגואיסטיות
כמו שאת התנהגת אליי כל השנים ולבקש אותך איתי עכשיו, ואני
צריך אותך, ונעמה, אני אוהב אותך, ואת יודעת את זה, אבל.. אני
לא יודע בכלל מה אני אומר עכשיו, אני לא חושב על כלום חוץ
מהרגע, מהשניות שיוצאות לי מהפה, אבל אני צריך אותך".
קפאתי במקומי.

הוא נישק אותי, ונישקתי בחזרה.
הוא הוריד לי את החולצה, והורדתי לו את החולצה.
הוא פתח לי את החזייה, ואני פתחתי את כפתורי המכנס שלו.
הוא הוריד לי את המכנסיים ואת התחתונים, ואני הורדתי לו את
הבוקסר שקניתי לו ליומולדת שלו לפני שמונה חודשים.

הוא חדר לתוכי, ואני נשכתי את שפתי התחתונה.
הוא לחש את שמי, ואני חשבתי על ליאור.
הוא גמר, ואני בכיתי.

נרדמנו.

קמתי מכוסה זיעה קרה.
הבטתי לצדדים, וראיתי את עידו שוכב ערום לידי, שקוע בשינה
עמוקה.

קמתי והתלבשתי במהירות. לקחתי את התיק שלי וירדתי למטה.
הזמנתי מונית.
הגעתי הביתה.
הלכתי לישון.
כאב עמום הולם בראשי, עידו עידו עידו. משהו לא בסדר עם עידו.
מה זה?
לא הצלחתי לחשוב, בכלל.
אני לא בטוחה שהייתי במצב הכרתי מלא.
רק כשהתעוררתי בבוקר, החלתי לבכות אל תוך הכרית שלי בהכרה
מלאה.
עידו חולה, לעידו יש לוקימיה, אני ועידו שכבנו אתמול.

הרגשתי שאני משתגעת.

"אוף איתך... מה אני אמורה לעשות עכשיו חודש שלם בלעדיך??"
אמרתי לליאור כשעמדנו מחובקים בשדה תעופה.
"אל תדאגי, זה יעבור צ'יק צ'ק, את לא תספיקי אפילו להגיד ליאור
טס לחו"ל לחודש ואני כבר פה"
"ליאור טס לחו"ל לחודש" אמרתי מייד.
"הנה חזרתי את רואה?"
צחקתי.
"באמת היה מהיר... טוב אתה תמיד היית מהיר" אמרתי ברשעות.
"אח!" אמרתי וצחקתי שהוא נתן לי צביטה בגב.
הוא התקרב לנשק אותי.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לו לתוך השפתיים.
תמיד הייתי לוחשת לו את זה לתוך השפתיים, בחלקיקי השניה בהן
השפתיים שלו נצמדות לשלי.
הייתי מצליחה למצוא את המרחק המדוייק והקבוע.
"ואני אוהב אותך" הוא אמר לי אחרי שסיים לנשק אותי.
"בלי שטויות עם הגרמניות הא?" אמרתי.
"אני נוסע למשלחת מהבית ספר, איזה גרמניות כבר יצא לי לפגוש?
בנות 12??, הכי הרבה אני יכול להסתפק בנועם, אבל היא לא הטעם
שלי..." הוא אמר לי וצחק.
"בעעע... נועם..." אמרתי לו.
"ליאור" צעקה רינת, מארגנת המשלחת, "עולים למטוס".
"טוב יפה שלי, אני צריך ללכת, ואני עוד צריך לתת חיבוק
לזקנים... אוהב אותך, ביי!"
עוד נשיקה חטופה. ואז הגב שלו, מתרחק לכיוון המטוס.
הפלא פון שלי צלצל
"אני צריך לדבר איתך"
זה היה מעידו.
"דבר..." אמרתי.
"לא אני צריך שתבואי" הבחנתי בקול שבור מבכי.
"מה קרה?, בכית??" שאלתי בדאגה.
"נעמה, את צריכה טרמפ הביתה?" שאלה אותי אמא של ליאור.
"כן תודה.." אמרתי.
וחיכיתי לתשובה.
"נעמה, אני צריך אותך לידי, בואי בבקשה"
"אוקיי" מלמלתי.
"תוכלו להוריד אותי במקום אחר?, זה בדרך." אמרתי.
"אין בעיה" אמרה אמא של ליאור.
"אני עוד חצי שעה אצלך עידו".
"ביי" הוא אמר וניתק.
עידו הוא הידיד הכי הכי טוב שלי, אנחנו כמו אחים, אני יודעת
שהוא אוהב אותי.
ולא בצורה שאני אוהבת אותו.
אבל הוא אומר שלא אכפת לו, ושהוא מעדיף שנהיה ידידים מאשר שלא
יהיה בנינו שום קשר.
עברנו כל כך הרבה ביחד, שיהיה לי קשה לחשוב גם עליו, לכן בחרתי
בדרך האגואיסטית של להשאיר אותו בתור ידיד, למרות שידעתי בדיוק
איך הוא מרגיש, וכמה זה פוגע בו.
תמיד הייתי אגואיסטית.

הגעתי הביתה מבי"ס וזרקתי את התיק על הרצפה.
ניסיתי כל היום לדבר עם ליאור והוא התעלם ממני לחלוטין.
אילו רק ידע כמה הייתי צריכה אותו באותו הרגע, לספר לו על
הכל.
אמא שלי עמדה במטבח , חיוורת.
"נעמה, את צריכה לשבת לרגע."
היא אמרה לי.
ישבתי על הכסא מולה, לא הצלחתי להבין את פשר ההבעה שלה.
"עידו התאבד" היא אמרה לי.
עצמתי את עיניי.
זה לא יכול להיות.
זה לא יכול להיות.
זה לא יכול להיות.
הרגשתי עצם בודד, צף בבריכה של גועל, לבד, לבד, צף מעל הכל.
קמתי ורצתי לבית של עידו.

אני לא יודעת כמה זמן עברתי עד שהצלחתי למשוך את עצמי מהכרית
וקמתי להתקלח.
לא ידעתי איך אני אמורה להרגיש בקשר למה שקרה אתמול, ששכבנו,
ואיך להגיב לעובדה שעידו חולה בלוקמיה.
הייתי צריכה להתרגל למציאות חדשה, של עידו מחובר לכל מיני
מכשירים.
וכשלאחריה אצטרך להתרגל למציאות חדשה, של עידו מת.
לא ידעתי כמה זמן זה צריך לקחת, לא ידעתי מה יעשו לו, אם בכלל,
לא הבנתי כלום.
הרגשתי טיפשה, כל כך טיפשה.
על חוסר היכולת שלי להגיב להכל, ולקחת את עצמי בידיים ולהשאר
חזקה בשבילי ובשביל עידו.

אחרי שהתלבשתי ישבתי על המיטה, וניסיתי למצוא משהו לעשות עם
עצמי.
אמא שלי נכנסה לחדר.
היא התיישבה לידי.
ידעתי שאמא של עידו התקשרה לספר לה, ידעתי כי היא לא התקשרה
אליי אתמול וניג'סה לי שאני אחזור הביתה.
ידעתי כי היא חיבקה אותי בעדינות.
לא הגבתי.
אבא שלי נכנס שבידו כוס תה.
"אני רוצה להיות לבד" אמרתי.
אבא שלי הניח את כוס התה ליד המיטה שלי, על השידה, ויצא מהחדר
בדממה.
אמא שלי עוד הביטה בי מספר שניות ויצאה גם היא.

הגעתי הביתה במונית, ההורים של ליאור הציעו לי טרמפ הביתה, אבל
ליאור אמר להם שאני לא צריכה טרמפ.
שנכנסתי לחדר, עידו היה שם.
"אני חושבת שליאור עזב אותי"
אמרתי וניסיתי בכל הכוח לא לבכות.
"עידו" אמרתי.
"אל תגידי כלום בבקשה" הוא אמר.
"אני חייבת."
אמרתי לו.
הוא ידע מה אני הולכת להגיד.
"אני מצטערת עידו, אני מצטערת, ואני טיפשה, ואני חסרת אחריות,
ואני נוראית."
"נעמה אני צריך אותך... את לא מבינה, אני חייב אותך."
הוא ניסה לגעת בי.
"עידו!" אמרתי והזזתי את ידו במהירות.
"אני צריכה להיות חזקה עידו, בשביל שנינו. אם עכשיו נהיה ביחד,
זה לא ישנה שום דבר, אני עדיין אוהבת את ליאור, ואני עדיין
פועלת בצורה מוטעת, ואני עדיין..."
"ואני עדיין הולך למות" אמר לי עידו.
"זה לא פייר... אתה לא יכול לשחק ככה על המצפון שלי עידו. אני
לא יכולה להיות איתך, וככה, וזהו, ומעכשיו זה כל אחד לחוד,
פיזית, נפשית אני איתך לאורך כל הדרך."
"נעמה, אני לא יכול אותך ככה רחוקה, זה או שנהיה עד הסוף
קרובים או שלא נהיה בכלל"
"אני לא רוצה שזה יקרה עידו, אנחנו צריכים אחד את השני עכשיו,
למה זה חייב להיות ככה?"
"כי נמאס לי ממך, ומהאגואיסטיות שלך, ומהעיוורון שלך."
"אני מצטערת" מלמלתי.
"זה לא עוזר לי שאת מצטערת, אני צריך אותך!"
הוא צעק.
הוא נישק אותי בכוח.
"עידו, לא, דיי, תפסיק" אמרתי.
"ששש..." הוא אמר לי והשכיב אותי על המיטה.
ניסיתי להדוף אותו מעליי אבל הוא החזיק אותי בכוח.
"עידו, תפסיק אתה מכאיב לי"
הוא לא הקשיב לי, הוא הכניס את ידו לתוך החולצה שלי, ניסיתי
להוציא את ידו משם והרגשתי איך היא ננעצת בעורי.
הוא הוריד אותה בכוח מעליי.
"עידו, תפסיק! אני לא רוצה".
הוא הוריד את המכנסיים שלי, בעודי מנסה לבעוט בו מעליי.
"תפסיקי להתנגד!" הוא צעק עליי.
"עידו!!" אמרתי והוא העיף לי סטירה.
"מה אתה עושה?"
הוא לא הקשיב לי, הוא התחיל להתנשם בכבדות ובעיניו היה טירוף.
"עידו בבקשה" התחלתי לבכות.
הוא אחז בי בכוח, החזיק את שתי ידיי בכוח ביד אחת ובשניה הפשיל
את התחתונים שלי, הוא פתח את הרוכסן של המכנסיים שלי וחדר
לתוכי בכוח.
צעקתי בכאב.
"תסתמי!" הוא צעק עליי.
צעקתי שוב, קיוויתי שההורים שלי ישמעו אותי, למרות שידעתי
שיצאו כבר.
"עידו, תפסיק, בבקשה ממך" צעקתי בבכי.
"אני חייב אותך, את לא מבינה???"
הוא צעק בעודו מתנשם בכבדות וגונח בקול.
הפסקתי את ההתנגדות שלי ועצמתי את עיניי.
חיכיתי שזה יגמר.
שעזב אותי. התקפלתי במהירות.
הוא קם ממני ורכס את מכנסיו.
"נעמה" הוא התחיל להגיד.
"לך מכאן" אמרתי לו בבכי.
"נעמה אני..."
"עוף מכאן!!!" צעקתי עליו בתוכחה, שנאתי אותו באותו הרגע.
הוא הביט בי ובעצמו ויצא בריצה מהחדר.

"גם אני אוהבת אותך!" צעקתי על מצבת האבן הקרה והאפורה שעמדה
מולי.
בכיתי, צעקתי, בכיתי.
"עידו, גם אני אוהבת אותך אתה שומע???"
הרגשתי את ידיו של ליאור מחבקות אותי.
"בואי נלך נעמה" הוא אמר לי בשקט.
"לא... לא! לא! לא!" צעקתי לו.
"ששש... הוא לחש וחיבק אותי.
ההורים של עידו עמדו לידי והביטו בי.
מבטים מאשימים.
נתתי לעצמי להכנס בין ידיו של ליאור.
הרגשתי שהוא מגן עליי משאר העולם, שהוא עוטף אותי בשמיכת
ביטחון, שרק ככה, בתוכו, אני יכולה לשרוד.
שליאור הפסיק לחבק אותי, ראיתי שנותרנו רק שנינו מול המצבה של
עידו.
ראיתי את ההורים שלו מחוץ לבית הקברות, בדרך למכונית נתמכים
בשאר המשפחה, ואת החברים מהכיתה ומהתנועה מצטופפים לגושים של
בכי ויגון.
התחלנו ללכת לכיוון הבית שלו, הליכה של שלושת רבעי השעה, לא
רציתי לנסוע, הרגשתי שאם אני אכנס למקום סגור, כמו מכונית, אני
אחנק למוות.
שהגענו לבית של עידו, ראיתי את כל החברים והמשפחה בסלון, כולם
הביטו אליי, עליי.
לא ידעו איך להגיב.
נצמדתי לליאור.
רציתי להתחבא בתוכו.
רציתי להישאב לנקודה לא מוגדרת ביקום ולהישאר שם איתו.
רציתי שעידו יהיה חי.
רציתי למות.
רציתי לחיות.
רציתי להחזיר את הזמן לאחור.
רציתי לקפוץ לעתיד ולחיות מחדש שם.
אבל יותר מהכל,
רציתי את השפיות שלי בחזרה.
כי הרגשתי שאבדה לי.

חיכיתי לליאור בשדה התעופה, הייתי צריכה אותו לידי, רציתי לספר
לו הכל.
חיכיתי לו בין כל המשפחות של המישלחיסטים שנסעו עם ליאור ידעתי
בדיוק מה אני אגיד לו.
שנסחפתי, שזה לא היה בכוונה, שעידו גוסס.
טלפון.
עידו.
"נעמה, את בשדה?" הוא שאל.
"כן" עניתי לו.
"אל תספרי לליאור שאני חולה בסדר?"
"מה...?"
"לא סיפרתי עדיין לאף אחד מהחברים חוץ ממך, את יודעת את זה,
ואני מעדיף שליאור לא ידע, חו"מ שאני עדיין צריך אותך איתי,
אני צריך אותך יותר מליאור."
"אוקיי" אמרתי לו בלא שהבנתי למה.
הוא ניתק.
עידו צריך אותי יותר מליאור.
עידו זה עידו.
ולעידו יש לוקמיה.
לכן כשליאור חיבק אותי עם כל המזוודות והכל, כל מה שיכולתי
להגיד לו הוא:
"שכבתי עם עידו".

רצתי.
רצתי כמו שלא רצתי מעולם.
עידו התאבד.
עידו התאבד.
לא הצלחתי לעכל את המחשבות שרצו בראשי.
אלפי תמונות,
חבלים,
סכינים,
כדורים,
אקדחים,
מוות.
לוקמיה, אונס, כאב.
רק מילים, ללא חוט מקשר, כמו מתעופפות בחלל הריק ללא מטרה,
פשוט תקועות בראשי בצורת מחשבה ללא משמעות רציונלית.
ניסיתי לרוקן את ראשי ממחשבות לנסות להבין את המתרחש סביבי
בצורה פיזית ככל האפשר, לפנות פה ימינה, כאן שמאלה, להזהר
מהבנייה כאן.

הגעתי, למרות שייחלתי שלא אגיע לעולם.

כשנכנסתי לבית שלו, ההורים שלו צעקו על השוטרים שיעזבו אותם
בשקט.
רצתי לחדר שלו בבכי.
חוששת ממה אמצא מאחורי הדלת.
נוגעת בה בעדינות.
דחיפה קטנה.
והיא נפתחת.

דם.
דם.
דם בכל מקום.

על כל המיטה, על הריצפה, סימנים של אצבעות מדממות על הקיר.
וחתיכת נייר,
מקומטת,
שעליה כתוב בעט כחול.

                             "נעמה, אני אוהב אותך".