היא חוזרת הביתה עם תחושה עמומה. אתה לא עוזב את מחשבותיה. על
פנייך מבט מבולבל, מיוסר ומבין שלבה לא נתון לך עוד. אתה יודע
מה היא תעשה כשיסתיימו המדרגות והשביל שלוקחים אותה אל חוף
המבטחים שלה. היא תכנס לחדר ובעצב איטי תוריד בגדיה, תחליף
דיסק שמח בדיסק של שירי אהבה מלאי געגוע שפעם הכנת לה. זה חוסר
צדק משווע בעינייך. היא משתמשת במשהו שנתת לה מתוך אהבה שהיה
נדמה לך שלא תיגמר, כדי להעצים את הכאב שלה. אולי כדי להקהות
אותו. אתה לא בטוח. זמן רב יחלוף לפני שתוכל להביט בפניה ולדעת
במה היא תוהה ומהם רצונותיה.
אתה רוצה להתקשר אליה, לשמוע אותה נושמת מהצד השני, לדעת שהיא
בוכה כשהיא שותקת, אבל לא מסוגל להביא את עצמך לחייג. משהו,
ספק גאווה עצמית, ספק פחד להתרסק לשברים, מונע מבעדך. היא לא
מצפה לטלפון. למעשה, היא מקווה שלא תתקשר, אם תתקשר, מלותיה
יאלמו ושוב תינשך שפתיה בתקווה שאלו יבלמו את הדמעות. היא לא
אוהבת לבכות לידך, אתה יודע. לא בגלל שאתה לא רגיש או לא
מתחשב. אתה פשוט פגיע מדי וכל דמעה שלה ננעצת היישר בתוך לבך
כאילו הייתה רסיס קרח.
אירוניה מתוקה ואכזרית של החיים. היא ידועה בכינויה "נסיכת
הקרח", ואתה, נסיך הקרח שלה. רק שאל מול רוחות הכפור המנשבות
בקרבה אתה נראה כמו אילת ביום שרבי במיוחד. יש בה דברים שאתה
לא יכול להבין;  איך היא יכולה לא לבכות כשאתה בוכה מולה ומאין
הגיע אותו מבט אטום וריק שכיבה את האהבה שבעיניה. אולי לא
כיבה, אולי רק הרחיק, אתה לא יכול לחנוק את התקווה שעולה בך כל
פעם, למרות ניסיונותיך הנואשים שלא ליפול למלכודת ידועה מראש.
ניכרים בה המרחקים שהיא עוברת בכל פעם, מרחקים של יבשות שלמות
שמצויות אי שם בקו המשווה שבינה לבין מה שהיא בוחרת להציג. היא
פלא מוזר בעינייך כמעט כמו האדישות המנומנמת של החתולות
שמתגוררות ברחוב שלך, כאילו מרגע שהגיעו לשם איבדו את
האינסטינקטים החתוליים שלהם ולצדם גם את הרצון לחיות.


יש לה את הכוח לשנות מצבי צבירה מרגע לרגע. היא תוכל להביט
בחלון, מבטה מזוגג ומנוכר, על גופה הערום יעברו צללים שיבליטו
קימוריה. מוזר לך שברגעים כאלו היא ריקה מכל רגשי מבוכה. במצב
רגיל וודאי הייתה טורחת להסתיר את שדיה, או ללבוש תחתונים מייד
אחרי. אתה מעריץ את הפשטות שבה היא מציגה את הדברים-העירום שלה
חובר מייד אל מה שהיא מרגישה והצדודית המסותתת שנגלית לפנייך,
כמו שבויה בכישוף שלא מאפשר לה למוש ממקומה. אלו לא מותירים לך
מקום רב לספקות ואתה שונא אותה יותר מתמיד על מה שהיא גורמת
לך.  אתה כ"כ אובד עצות וחסר אונים, משהו שאתה מנסה להימנע
ממנו בכל פעם מחדש ואף פעם לא מצליח. הקור שלה חודר אל
עצמותייך ומקפיא את נשמתך ויחד איתה כל סימן חיים שהוא. הדבר
היחידי שעוד מפעם בך זה האהבה שנותרה, היא מזרימה דם בעורקייך,
פורצת מבעד לחורף ולשכבות השתיקה שלו. המים האיטיים החולפים
תחת שכבת הקרח העבה מאיימים לפרוץ החוצה ולהבטיח קיום של מחזור
חיים נוסף שהיא מנסה לרצוח.


היא מפנה ראשה אלייך, עוטה עליה מבט מתחנן ועצוב. אם מילים לא
היו מבזות את המעמד וודאי הייתה אומרת שהיא אוהבת אותך בקול
חלול שנועד למלא את החלל שנפער בך עם עזיבתה ושובה. שולחת ידה
ומלטפת פנייך ברכות. אתה עוצם עיניים ונותן לעצמך להתענג על
הרגע. אחר נפנה לנשק ידה. מבט שואל מסתמן בזוג העיניים שמולך
שכרגע יותר מזכירות לך עייני עולל היכן שהיו פעם עיני שקד של
אהובה. אתה לא מבין לפשרו של המבט, אך מפחד לעצור את ההתפייסות
הרכה שעה שהיא לוקחת מקום להתרחשות. הכאב שלך גדל לממדי ענק
יחד עם המגע שלה ומאיים לעבור מהנפש אל הגוף הכה שביר באותם
רגעים, אם תעז להתרחק ממך ולעזוב אותך כך, וודאי לא תוכל לקום
משברייך. גופך המוחלש רעב לכל דבר שיינתן לו וימשה אותו
מהאבדון המצוי בפנים וניזון מהחולשות והמפלות.
אתם מחובקים זה בתוך זה כרגע, אתה גומע את חום גופה לאחר
הריחוק שהיה בינכם, נאחז בה כאילו היא החומה שמפרידה בינך לבין
הסבל שרק היא יכולה לגזור עלייך. והיא בתגובה אוהדת מחבקת
אותך, מעבירה אצבעותיה על גבך, מניחה ראשה בשיפולי כתפך כתרה
אחר רוגע ומתירה לך ללטף אותה. היא יודעת שעכשיו היא כמזור
לקרעים המדממים שהיא עצמה פצעה בך. אתה מסלק את המחשבות ונכנע
לדממה שבה אתם שלובים. רגעים רבים חולפים מעליכם, אף הנצח
בכבודו ובעצמו מציץ בכם מלמעלה ולא מפריע לאוהבים בשעת אהבתם
הרגעית. הוא לא צריך הוכחות לכוחו, הוא יודע שהזמן מעביר הכל.
גם את האהבה הגדולה ביותר.
היא תוכל להבטיח לך את הנצח, אבל אתה יודע שאת הרגע היא תתקשה
לקיים. אתה לא רוצה לבקש ממנה את דבר, אתה לא רוצה לעשות דבר
שעלול להפר את השלווה המתוקה הזו. המחשבות חולפות דרכך ולא
מצליחות לעצור את לבך המתעורר מתרדמה ממושכת, אתה תמשיך להתמכר
לתחושות בעוד היא תבקש לקיים את מה שנדרש ממנה ולעזוב. להותיר
אותך תלוי על חוט דק כחוט השערה, דבר שיבטיח את ההישרדות שלך
עד לפעם הבאה בה תופיע כפטה מורגנה ותעלם באותה מהירות. את
האשליה שהיא מספקת, על כל היופי והצער שנלווה אליו, תוכל לשמור
בצנצנת זכוכית ולהביט בה כשגעגועייך אליה יכו שוב.
ספק אם יהיו, אבל הבדידות אליה נקלעת גורמת לך להיתלות על המעט
שהיא מעניקה, כאילו בשממה הנוראית של הקיום היא התקווה להתחלה
חדשה ונקייה. כאילו היגון החיוור שהיא מעניקה לך הוא סימן לכך
שעודך בחיים.  


גשם יורד כעת מחוץ לחלונך, השמיים האפלים מקושטים בענני סערה
ומבטיחים שלג לבן, נקי וטהור, גם החזאים הבטיחו. אתה מביט בה
הולכת, מביט בשיערה הרטוב הנצמד אל פניה ובבגדיה הנשרכים
בכבדות. הברקים לא נחים ממלחמתם בחושך שעה שהדמעות שזולגות על
לחייה מתערבבות בבכי הגדול יותר של הגשם. השקט שמופר לרגעים
כדי לשוב ולהתחדש חודר היישר אל לבה, מפזר חום רך ובטוח שבוצע
את הערפילים הכבדים ששוררים סביבה כעת. בעוד זמן מה היא תגיע
אל ביתה, תקלף מעליה את הבגדים הרטובים ותחליף דיסק שמח בדיסק
של שירי עצב שקטים, אלו יחלחלו אט אט אל תוך נפשה, יתעקשו
בניסיונם האבוד מראש להמס את הקרח שעוטף אותה. הקולות ברקע
יתערבבו עם טיפות המים הזולגות ממנה והיא תשכב על מיטתה בתנוחת
עובר שתגונן עליה מכל דבר שמבקש להרע לה, גופה הרטוב יותיר
אחריו דמות נסיכת קרח מפוסלת במים על הסדינים הלבנים זמן רב
לאחר שתקום. את האור בחדרה תכבה ותביט דרך החלון. היא תניח
לברקים להאיר לרגע כדי שתתפוס בעיניה את הטיפות על החלון וכן
תניח לרעמים להפחיד אותה לרגע קט, על מנת לנסות לאחוז רסיס
רגש, עת הם ישעטו בשמיים כסוסי פרא.


אתה מתניע את המכונית ומוצא סיבה נוספת לשנוא את החורף כשזו
מסרבת להידלק. בדרכך אליה אתה כמעט דורס חתולה. העצירה
הפתאומית שלך  מולה לא מעירה אותה או מחדירה בהלה ואימה במבטה
החתולי, להפך. היא מתרוממת באיטיות משוועת, מדלגת על כפותיה
כמה צעדים קלילים שמרחיקים אותה במעט ממוות לא מכובד מאוד.
המחשבות על כך טורדות את מנוחתך לרגעים קצרים, אך במהרה שבה
המנוחה להתמקד במה שהעיר אותה מלכתחילה. הגשם מקשה עלייך לראות
לאן אתה נוסע, הדמעות מערפלות עוד יותר את ראייתך והתחושות
שמציפות אותך מבפנים ישנו את הדרך והיעד אליו תתעתד להגיע.
כאילו בעל-כורחך, גופך מעצמו נשלח והמכונית נענית לו נאמנה
ומובילה אותו לאן שהנפש בעיני רוחה משייטת. אתה, בתמימותך שלא
הושחתה, תאבק מאבק חסר סיכוי בחורף השב מדי שנה והורג את כל מה
שעודנו בחיים, כאילו אינך מודע לכך שכוחו רב מכל רגש קלוש
שתוכל להיאחז בו, הוא מטבעו ימשיך לחזור גם כשנדמה שרחוק הוא
מכל עין צופה ויטביע את  החי והנושם והאוהב בקור הבלתי נמנע,
יעטוף את החיים במעטפת ניכור ובדידות קשה מנשוא. התחלות חדשות
יצמחו לאחר שהחורף המענה הזה ייגמר, שכן כפי שהוא מגיע כך גם
נעלם יחד עם בואו של אביב מחייה נפש ומחזיר את היופי והעדנה
לקדמותם כאילו מעולם לא נעלמו. אבל עד שזה יקרה, החתולות ברחוב
גורדון ימשיכו לנהל חייהן באדישות משוללת כל תקווה, הגשם יוסיף
להכות על חלונך ללא רחמים ולבבות קפואים לא ימצאו בם את הכוח
או הרצון לאהוב. ולו לרגע אחד.