את לא תספרי לי עוד שאבא שלך נקש בנעליו
על מדרכות ניו יורק, והיה אוסף אל חיוכיו
את היום הבא במטבעות של חמש סנט.
הוא היה הקלישאה של האב שמכלה
את כל יגונו בארבע כוסות ג'ין, ומספר שפעם
אהב בחורה שקראו לה כך ועיניה חלשו
על ממלכתו של האל, הצבועה באפור אורבני.
"זה האבא שלי", כך תגידי, "שומר את הלב
ברווח שבין הגופייה המטונפת
לבין התפר האחרון ברוכסן מכנסיו".
אמא שלך, כך סיפרת, חיה בשכירות על תקוות
של מישהי אחרת. היא מעולם לא התאוששה
כשזרקו אותה לרחוב, ונאלצה להפריד את כל חייה
לכאב ולבדידות ולנסיעות אוטובוס בין החזית המזרחית
של נעוריה ובין העורף, שתמיד הקשה או התקשה.
הנשק והמגן שלה בשדות הקרב מבטון
היו לכאורה חייך (געגועים לגבר שיכל להיות אביך),
בעזרתם תפרה מחדש את בתוליה לכל מי שביקש,
והייתה מתוודה בקול חלוד מסיגריות שגברים
הם סוכנים-נוסעים בעולם הזה, שמנסים למכור רק רוע
ואם לא ישברו לך את הלב,
אז ישברו חלקים אחרים.
נסי לקחת ממני רגע אחרון של קרבה
שמעולם לא הייתה לך. אולי.
בפעם הראשונה בחיי אסכים עם
הכיוון של שיערך השחור ועם האפלה של עינייך,
שהכהו בהאשמה נוקבת גם את ימיי המאושרים ביותר.
אם תרצי, תוכלי להמשיך להתגורר בתוך מחשבותיי העצובות,
לא אבקש ממך לעזוב לעולם. תוכלי לרקוד שם לבד
על מילים ריקות ממשמעות. אולי תביני שמעשייך
יקבעו את גורלך רק בגן עדן או גיהנום.
הרי כאן, גזר הדין שלך כבר ניתן, לפני זמן רב
והשופט לא מרחם למרות הנסיבות המקלות.
הביטי לרגע, עלובת חיים שלי, לפני שאת ממשיכה,
גם השטן הוא קבצן בקצה הרחוב
בו את חיה, כי פה אנשים מתעשרים
רק מאהבה.
מוקדש למישהי שפעם חשבתי לחברה.
|