אף אחד בשכונה לא התקרב אליו, לא דיבר, לא דרש בשלומו.
'המשוגע' הם קראו לו. לא נתנו לילדים להתקרב. הוא תמהוני, הם
אמרו, לך תדע איזה שגעון יקבל פתאום, עדיף להתרחק. הוא היה
יושב ליד תיבת הדואר, כל יום בין 10 בבוקר ל- 11. אז הדוור
מגיע. חיוך של ילד קטן היה נפרש על שפתיו, אור בעיניו המקוות
וכל קמטיו מתרכזים בציפייה. האם הגיע המכתב? ריח הבושם על נייר
הכתיבה הורוד היה עולה באפו. מילות האהבה היו רצות במוחו וכל
כולו רטט ואושר לקרוא, לקרוא. לשקוע במילים, להתענג על כתב ידה
העגול, המלא, המלכותי. כותבת לו שהיא מגיעה לארץ, מצפה לו
בְּיום ובשעה.מספרת לו כמה התגעגעה וכמה היא מצטערת שלא יכלה
לכתוב קודם והוא קורא וקורא ובוכה ומצפה ושוקע במלותיה,
באותיות, בלב המצויר שבאמצעו חץ, השם שלו, השם שלה. והוא ירוץ
לשדה התעופה וימתין לה בקוצר-רוח ונשימה, יאחז בידו זר ורדים,
היא כל-כך אוהבת. וכולם יסתכלו עליו ויקנאו והיא תופיע פתאום
והוא יקפוץ עליה ויחבק ויישק לצווארה הענוג, המבושם והרך. והיא
תסתכל עליו, עיניה דומעות ותגיד, אהובי. והוא יאחז בכף ידה
העגולה, המלכותית ויעביר את שפתיו על כל אצבע ואצבע שכתבה לו
במשך כל השנים האלה. והיא תמשוך את ידה בצניעות ותאמר, אני
אוהבת. והוא יוציא מתיקו את כל המכתבים ששלחה לו כל השנים
ויעיף אותם למעלה, כמו עלי כותרת על כלה. וכולם יסתכלו עליהם,
יטו ראשם בחיבה לכתף ויאמרו, הוא משוגע עליה.
'סתם משוגע, משוגע, אל תתקרבו אליו'. הוא שב מחלומו, שוב הוא
משוגע, סתם משוגע. שוב מחייך אליו הדוור בצער, מושך כתפיים,
שוב היא לא כתבה. ומחר הוא ישוב. שוב.