המון אדם גדש את רחבת הכותל. אנשים ,נשים וטף מלאו אותה עד אפס
מקום. כדי לנוע ממקום למקום הייתי צריכה להידחף בין האנשים.
החגיגות היו בעיצומן, מעגלים - מעגלים הסתחררו בעזרת הגברים
ובעזרת הנשים. הלילה היה ליל סתיו, אך היה חם.
פילסתי דרכי ליד נקודת המשטרה, תרה בעיני אחר חברותי. מצאתי את
עצמי לבד בינות להמונים לא מוכרים.חשתי בחילה, מחנק. רציתי
להגיע לעזרת הנשים, לשבת על ריצפת האבן הקרירה, לנוח, כשלפתע
נדחפתי קדימה באלימות. מאחורי האנשים דחפו  בפראות, נשמעו
יריות.
המון ערבי משולהב זרם דרך המדרגות ליד המנהרה, רובים בידיהם,
ופניהם מגולות.
ההלם הראשוני פג  כשנורו שתי הבחורות הראשונות. הן צנחו לרצפה
מתבוססות בדמן. בכי וזעקות אימה נשמעו מכל עבר. בהלה שררה בכל.
כוחות המשטרה והצבא, לא היה בכוחם להתגבר על המהומה.
ככבשים תועות חלפו לידי אנשים בריצה מבוהלת ,ונורו. לא כולם
נהרגו, והפצועים הרבים צעקו מגודל כאביהם.המחזה היה איום .
בעודי מביטה המומה ורועדת במראות שנגלו לפני, בלי שהות לחשוב,
קפץ עלי לפתע משהו, והשכיבני לאדמה. החבטה בראשי היתה עזה
וראיתי שחור בעיניים, למשך רגעים מספר, עד שהתחוור לי המצב.
אריאל היה שכוב עלי, הכדור פגע ברקתו. יצאתי מתחתיו בקושי,
ואחזתי בו.
"אריאל", צווחתי כמטורפת, אך קולי לא נשמע , אולי מפאת הרעש
העצום ששרר, ואולי פשוט לא הוצאתי קול, ורק שפתי נעו, אינני
יודעת עד היום.
הוא חייך אלי חיוך חיוור,כאילו אמר 'מצטער, לא היתה בידי
ברירה...'
רעדתי כולי, שיני נקשו, דמעות זלגו מעיני אך לא בכיתי בהיסטריה
כפי שידעתי, רק סנטרי רעד. כרעתי לצידו ואחזתי את ידו בחזקה,
לא יכלתי לומר דבר פרט לשמו." אריאל" לחשתי "אריאל... "

ואז פרץ זרם של דם מפיו, כמו שקרה לנער שהתאבד בשכונה. הדיבור
קשה עליו מאד, אבל ראיתי שהוא מנסה להגיד משהו, והוא הצביע על
גופו בכוחותיו האחרונים, כאילו ניסה להוריד את החולצה. ואז זעה
ידו, אחיזתו בידי נתרפתה, ועיניו נעצמו.

ברגע שמת אריאל לא בכיתי עוד, הדמעות זלגו מעיני אך לא בכיתי.
הרמתי בחשש מהול בבושה  את חולצתו. הבטתי סביב לבדוק שאף אחד
לא רואה. כשהרמתי את עיני לבדוק אם צופים על מעשי ,נפלתי שוב
למציאות  הנוראית ששררה סביב, אנשים נמלטו על נפשם, חלקם נתקלו
בגופות הרבות שהיו פזורות ונפלו, ושוב קמו כאחוזי טירוף. ההמון
המשולהב רץ, רדף וירה לכל עבר, לכל כיוון, בלי הבחנה בין ילדים
למבוגרים, גברים לנשים, יהודים לערבים. המראות הקשים לא הותירו
בידי ברירה, קרעתי מעל אריאל השכוב על הקרקע את חולצתו הלבנה,
המוכתמת בדם, ואצבעותיי נתקלו באפוד. אפוד מגן . הורדתי אותו
ממנו, ולבשתיו בחופזה על גופי, על חולצתי. ניגבתי את ידי
המגואלות בדם בחצאיתי והתחלתי לרוץ לכיוון הפתחים שבהם נכנסנו
כולנו בשמחה לפני שעות לא רבות, שנדמו לי כנצח. צעירים עם
רובים עמדו שם וירו ללא הרף, אך היו כאלו שהצליחו לעבור. ואני
ביניהם.

את ירושלים לא הכרתי טוב, אבל זכרתי שהמורד מוביל לשכונות
ערבים, ולכן בחרתי בדרך העולה למעלה, אף שלא ידעתי לאן היא
תוביל אותי.הרחוב היה שומם, מידי פעם בפעם חלפו קבוצות או
בודדים,  רובם ככולם היו חמושים. נצמדתי לקירות הבתים, מנסה
להתמזג עם הצללים, וכך עברתי בניין ועוד בניין. לפתע שמעתי
קריאה רמה מאחורי, הפנתי ראשי במהירות וראיתי קבוצת צעירים רצה
מאחורי. הם גילו אותי.
התחלתי לרוץ, כפי שלא רצתי בחיי, העלייה נמשכה בפיתולים .
ידעתי שלא אוכל לרוץ לנצח, והקולות מאחורי התקרבו. אפוד המגן
הכביד עלי, נשפתי בכבדות, והכאב החד בצידי גופי לא נתן לי
מנוח, חשתי שעוד רגע אני כושלת ונופלת...
באותו הרגע הרמתי עיני לשמים , ומעלי נגלה מחזה שמוח-אנוש לא
יוכל להסבירו. כמטר וחצי מעלי נמתח כביש, בעל נתיב אחד, ועליו
נסעו מכוניות.
הכביש היה באוויר.
 בכוחותיי האחרונים קפצתי ואחזתי בשולי העפר שלו, החצץ חדר
לכפות ידי. הכביש היה מוחשי.
הטלתי את גופי בכבדות, עומדת בסכנת הידרדרות  לתופת שלמטה.
נעמדתי על הכביש וניערתי את בגדי מתוך הרגל שבדבר, הצורך
להראות טוב התפוגג לגמרי.ובעצם, לא חשתי דבר, גם לא בכאב
בצידי, שעדיין לא פסק, ולא בשריטות העמוקות שבכפות ידי, רק יצר
החיים פעם בי, וסילק אף את המחשבה על אריאל מראשי. הוא לא
יאפשר לי לשקוע בדיכאון, לא עכשיו, עכשיו  יש להמשיך קדימה.
רצתי.

מכונית עברה לידי ונעצרה, הדלת הקדמית נפתחה ואני צנחתי לתוך
המושב שליד הנהג, בלי מחשבה. הוא חייך אלי, הייתי יכולה להישבע
שהוא יהודי. לפתע נשמע רעש מאחורי, ושני נערים צעירים קפצו
ונעמדו במושב האחורי עם קלצ'ניקובים בידיהם . השמאלי היה ילד
ממש, באינסטינקט מהיר חטפתי  את הקלצ'ניקוב מידיו וקפצתי
מהמכונית, דרך הדלת שעדיין לא נסגרה.
הרכב ברח במהירות ונעלם בקו האופק.

המשכתי בכביש, הפעם צעדתי. הקלצ'ניקוב בידי והאפוד על חזי מלאו
אותי בתחושת ביטחון, זקפתי גווי. הכביש התמשך והתמשך,סופו לא
נראה. לא יכולתי להמשיך לצעוד לכל אורכו, ונעמדתי במרכזו,
מחכה. מכונית בודדת , התקרבה אלי. כיוונתי את הקלצ'ניקוב אליה
והתקרבתי בצעד בטוח . קנה הרובה היה מכוון בדיוק מול ראשו של
הנהג, אם רק ארצה, אוכל ללחוץ על ההדק ,ולשלוח את הקליע דרך
השמשה הקדמית  הישר למצחו.
הנהג הרים ידיו אט- אט , הוא פתח את הדלת ויצא. סימנתי לו
בראשי להתרחק , והוא צעד לאחוריו, עם ידיים מורמות. בדקתי אם
ישנם  אנשים נוספים במכונית, מסתתרים במושב האחורי אך הוא היה
ריק. נכנסתי למכונית.

מעולם לא נהגתי לבדי לפני כן. לעיתים רחוקות היה מרשה לי אבא
לאחוז בהגה ולכוון את המכונית, כשהוא שולט על ההילוכים, דוושת
הגז, והמעצורים. חלומי לנהוג בעצמי התממש, אבל החלום היה סיוט.
חלום בלהות מציאותי.
הנחתי את רגלי על דוושת הגז וזינקתי קדימה, הכביש היה ישר כמעט
לגמרי, ללא פיתולים וסיבובים חדים. המחוג בצג המהירות התרומם,
החלון היה פתוח, והרוח פרעה בעוצמה את שיער ראשי.
נהניתי.
איך אפשר ליהנות בסיטואציה מעין זאת, כשאין לי מושג לאן אני
מתקדמת, וישנה אפשרות סבירה שאל לוע האויב ממש? אבל נהניתי
בכל-זאת.
נסעתי לבדי בכביש, לא ראיתי מכונית מלפני, ולא מאחורי . הלילה
היה אפל, ללא כוכבים, ללא ירח. ללא תקווה. חשבתי לעצמי שזה
הלילה המתאים ביותר למאורעות המתרחשים.
שקעתי במחשבות על מה שקורה למטה, מי יודע כמה מטרים מתחתי.
ולפתע, בפעם הראשונה מאז הצבתי את רגלי עליו לראשונה, התעוררה
בי תמיהה לפשר הכביש שעליו נסעתי. לא הצלחתי להסביר את קיומו
בשום אופן, אך הוא היה, ואני נסעתי עליו. וזה הספיק לי.
תמונת אריאל שבה אלי כברק. חיוכו החיוור, הדם הרב שזרם מפיו.
מה שניסה לומר ולא עלה בידו....
אם לא הוא, אזי אני הייתי במקומו . המחשבה זעזעה אותי,
והשתנקתי. סילקתי את המחשבות האלו ממוחי והדלקתי את הרדיו,
העברתי תחנות, אך לא היתה קליטה, זמזום אחיד נשמע מתוך המכשיר.
משונה.
לפתע , מרחוק, הבחנתי באורות . עד עתה , היו אורות המכונית
נקודות האור היחידות בטווח ראיתי  , והנה, אורות נוספים.
האורות דלקו  מולי, על הכביש, בהמשך. המשכתי לנסוע, והתקרבתי
אליהם. מחסום אדיר נגלה לעיני. חיילים לבושי מדים ירוקים עמדו
בו עם רובים שלופים. זינקתי מהמכונית באנחת רווחה. הם נראו
בעיני כמלאכים מושיעים. זרועות חסונות תפסו בי וגררו אותי לעבר
המחסום, ראיתי שמאחוריו הכביש מתפצל לכמה פניות, לא עוד כביש
ישר מתמשך.
לא היה סיפק בידי להבין מה קורה איתי. הקלצ'ניקוב נלקח ממני
,האפוד הוסר ממני באלימות, ואני העמדתי עם גבי לקיר אבן . מולי
עמדה קבוצת חיילים חמושים, קני רוביהם היו מופנים כלפי.
נפלתי למלכודת, הכתה בי המחשבה, הם ערבים הלובשים מדי צה"ל.
לקחתי נשימה עמוקה והישרתי אל מפקדם מבט ,ייחלתי לבואו המהיר
של המוות, לא כמו אצל אריאל. "חבל,דווקא עיניים יפות יש לך"
אמר המפקד במבטא עברי לחלוטין . נדהמתי. הם בכל זאת חילי צה"ל!
אל תירו, קראתי, אני יהודיה.
הוא הנהן בראשו בלגלוג, "את זה שמעתי היום הרבה פעמים, יותר
מידי"
אז הבנתי את חומרת מצבי. לפול מכדור אויב זהו מוות , אבל לפחות
כבוד יש בו. אך לפול מכדור של חייל צה"ל, אחיך?! זה נורא.
'"לא!!!!!!!!" צעקתי, "אל תירו!!!!!!"
תחנוני לא עזרו, שמעתי את רוביהם נטענים. חשבתי במהירות, כולי
רועדת ובוכייה.
לשיר שירים ישראליים? לספר סיפורי הסטוריה יהודית? לכל דבר הוא
ימצא תירוץ, הוא יגיד שאני שומעת רדיו,  שלמדתי היסטוריה....
נצמדתי לקיר, הדמעות, דמעות הפחד וחוסר האונים ,חנקו את גרוני.

"מאימתי קוראים את שמע בערבית, רבי יהושוע אומר משעה שהכוהנים
נכנסים ליטול ידיהם, רבי יוסי מאימתי שמבחין בין תכלת
לכרתי....."
את המשנה הזאת למדתי לפני הרבה שנים, בשיעור תושב"ע נשכח, והיא
המשנה היחידה שיכולתי לצטט. הניסוח לא מדויק, ידעתי את זה. אבל
על המפקד, שכנראה לא היה בקיא בידיעת המשנה, זה השפיע. הוא
הוריד את רובהו והביט בי מופתע.
"חשבת שתוכלי לעבוד עלי?!" התנער ממבוכתו. מבטו ירה זיקי אש
והוא פלט קללה עסיסית.
הקנה שוב כוון כנגדי.  הרגשתי מושפלת, ככלבלב אומלל הצטנפתי
בתוך עצמי . מבוססת בשלולית דם ובוץ.
לפתע ראיתי אותו בין החיילים.
רצתי אליו ,וכרכתי זרועותיי סביב גופו החסון. "נושי, נושי"
בכיתי. פניו היו חתומות, מבטו אטום, הוא בהה בי נכחו .
"נושי, תגיד להם שאתה מכיר אותי",התחננתי בקול נשנק מבכי,"תאמר
להם נושי, תספר" חבקתי אותו ולא הרפתי, כטובע הנתלה בקרש הצלה,
כך נצמדתי אליו.
"היא יהודיה" שמעתי אותו ממלמל באדישות כשהפסקתי לרגע
מזעקותיי, "היא יהודיה.."
והוא חזר ומלמל את אותו משפט, בקצב מונוטוני: היא יהודיה----
היא יהודיה----- היא יהודיה....גופו היה קפוא וקולו קר. ניכר
היה, שחל בו שינוי עצום.
והוא החזיק בגרסתו האדישה, "היא יהודיה" , גם לאחר שקרעו אותי
ממנו, והשליכו אותי לתוך משאית מסורגת, דמוית כלוב ענק, מלאה
עד אפס מקום באנשים, שהצליחו  להוכיח איך שהוא למפקד שיש
אפשרות שהם יהודים.
במשך כל הדרך הארוכה שתקנו. לא דברנו בינינו. כל אחד היה שקוע
בעצמו-הוא , בכאבו הפרטי, באובדנו. נזכרתי שוב באריאל...
התפללתי לעילוי נשמתו את תפילת 'אל מלא רחמים' שזכרתי מיום
השואה ויום הזיכרון. מצפוני נקף אותי, על חוסר הרגש שחשתי
כלפיו, פרט לרגש רחמים ותודה.
שנאתי את עצמי.
שנאתי את נושי.
 הוא היה יורה בי בלי להניד עפעף, אילו רק היה מקבל פקודה.
אני באמת לא יודעת מה קרה לו, מה עוללו לו...בכמה אנשים הוא
כבר ירה?! בכמה חפים מפשע- יהודים ?!
רוצח.
הגענו למבנה, שם פרקה המשאית את הכלוב הענק ובתוכו האנשים.
אדם לבוש מדים  הביט בנו ושאל "מי פה יהודי?" כולם התרוממו
במהירות.
"את" הוא הצביע עלי" את דתייה?" והביט בחצאית הארוכה .
הנהנתי בראשי בהסכמה , תוהה מה יעשה עימי.  לבוש המדים פתח את
הכלוב וסימן לי לבוא אחריו. הוא הוביל אותי דרך דלת לתוך חדר
שבא ישבו שני אנשים .אחד מהאנשים קם והצביע על שרפרף גבוה לשבת
עליו . לבוש המדים עזב את החדר .
"את דתייה, לא כן?" שאל החוקר חמור הסבר. הנהנתי בשנית, מיתרי
קולי לא נשמעו לי.
"ובכן, בואי נראה..." והוא נטל מהשולחן סליל חוט-סריגה ומסרגה,
ונתן אותם בידי.
"סרגי כיפה". ציווה.
ואני לא ידעתי לסרוג.
מעולם לא הצלחתי לסרוג, מעולם לא אצליח.
"לא יודעת" לחשתי בקול צרוד.
הרעד חזר אלי, כחיה נלכדת.  צמרמורת של קור חלפה בגווי,סנטרי
רעד אך לא בכיתי. נגמרו לי הדמעות.
"בבקשה" סימן לי החוקר חמור הסבר לצאת דרך דלת מסוימת, אחת
מיני שלוש שהיו בחדר.
קמתי, אך לא יצאתי. המסרגה נפלה מידי.
"לא כל הדתיות יודעות לסרוג כיפות!!!" זעקתי. זעקתי פילחה  את
השקט המוחלט ששרר בחדר כסכין חד. החוקר חמור הסבר הניף ידו עלי
וברגע זה בדיוק קם האדם השני שישב בחדר, ותפס בה.

התעוררתי  מהזיכרונות כתלמיד הניעור משנתו באמצע השיעור, הכרית
היתה רטובה.
זיכרון תפילת המוסף שזעקתי מעומק לבי השבור בחדר החקירות, הוא
הזיכרון הטוב ביותר מכל אירועי אותו לילה, פרט לנהיגה
המטורפת.


כבר כל השריטות הגלידו, התרפאו. לא רואים זכר לאותו לילה. רק
כמה אנשים חסרים בתמונה הגדולה שהיוותה את חיי לפניו. אורי
חסר. לא יכולה להסביר מיהו אורי , הוא הכל. הוא התמצית והתפל
.
והוא כבר לא כאן. משונה לי לחשוב על חיים ללא אורי, זה היה
כל-כך ברור שנהיה ביחד תמיד. לא מסתדר לי שמיני-עצרת בלי אורי
הרוקד בישיבה. עולם הפוך. פעם אני היתי צופה עליו מלמעלה,
רוקד למטה, עכשיו הוא רוקד וצופה עלי. למטה.

מעניין אם פצעי אריאל הגלידו...בקבר בטח הכל מגליד, כי הכל כבר
לא קיים. אז אפשר לומר שאריאל בריא עכשיו.
ברוך השם.