בעז"ה

אחד מרחובותיה היותר הומים של תל-אביב. אני לא זוכרת בדיוק
איזה מהם, אולי שינקין, אולי דיזינגוף.
מה שברור הוא שהכביש ממוסגר במדרכות אפורות, משובצות בחנויות
לכל אורכן. אנשים צבעוניים הולכים-ממהרים, קונים, מדברים
בפלאפון. או סתם.
אפי ואני צעדנו לנו לאיטנו, מביטות בעניין רב על כל הרעש
וההמוניות הרוגשת. זה ממש מסקרן.
מה שעוד, הצלחנו לקנות משקפי-שמש אופטיות, רק ב-50 ש"ח.
משקפיים מגניבות כאלו, שרואים עליהן שהן משינקין. אבל אני באמת
לא בטוחה שהרחוב, שכל הסיפור הזה התחיל בו, היה שינקין. מאד
הגיוני שכבר הגענו לדיזינגוף עד אז - זה לא כל כך רחוק.
כך או כך, צעדנו על המדרכה, ממקדות מבטנו בלי בושה, על חנויות,
אנשים ועוד בע"ח משונים, שזזים בתל-אביב, כשלפתע עצרה אותנו
אישה מבוגרת. הייתי נותנת לה חמישים פלוס.
"שלום בנות" היא חייכה, והנהנה בראשה בחביבות לקראתנו. זה נחמד
כשמתחילים לדבר איתך, במיוחד כשזה באמצע רחוב סואן בתל-אביב.
אנחנו יצורות  חובבות אדם, וזה מסביר אולי, למה כ"כ התלהבנו,
כשהאישה הזו פנתה אלינו.
היא נגבה את ידה בבד  שלבשה, שנראה קצת כמו סינור, והוציאה
ממנו כרטיס. "אני סוכנת בסוכנות דוגמנות, והייתי רוצה להציע
לכן לגשת לראיון אצלנו".
היא הגישה לנו את הכרטיס. לקחנו מיד, בלי להסתכל בו בכלל. קודם
משקפי-שיינקין בזיל הזול, ועכשו זה. אפי ואני היינו מרוגשות
מאד.
לפני שנה בערך, ניסינו להתקבל לסוכנות דוגמנות ידועה. נו אז מה
אם אנחנו דתיות, שכנענו את עצמנו, נלבש רק צנוע. הסכמנו על כך
שלא נתפשר להם, ובטח אחרי שהם יראו אותנו, הם יבינו שכדאי להם
לוותר על דברים מסויימים, העיקר שנמשיך לעבוד בשבילם.
אבל לא קבלו אותנו, כי הם מעסיקים רק דוגמניות מעל גיל 18.
בדיעבד, טוב שלא יצא מכל העסק הזה כלום.
אפשר להבין למה כל-כך התרגשנו כשהיא פנתה אלינו ככה באמצע
הרחוב, והציעה לנו לבוא לראיון.
ברור שהסכמנו.
"הנה, זה ממש כאן, מעבר לכביש. למה שלא תכנסנה עכשיו...?"
חצינו איתה את הכביש, ונחתנו על המדרכה הסואנת המקבילה. היא
נכנסה לחנות, שלא היתה צועקת וצבעונית, כמו שאר החניות. סתם
דלת וחלונות מכוסים בוילונות. בטוח לא היינו מבזבזות עליה מבט,
אם היינו עוברות לידה.


נכנסנו אחריה.
בתוך החדר, שכנראה שימש כחדר-המתנה, ניצב שולחן במרכז, וצמוד
אליו עמדו שני כסאות.
השולחן היה מעץ מהגוני. הרהיט הכבד הזה תפס את רוב החדר, שלא
היה גדול. המפה שהיתה פרושה עליו, לא היתה שעוונית צבעונית
ומלוכלכת, כמו במסעדות גריל ו"על האש", אבל עדיין היתה רחוקה
מלתת תחושה מכובדת.
האישה הושיבה את שתינו לשולחן, וביקשה שנמתין. בעלה צריך
להגיע, היא הסבירה. לא הבנתי מה הקשר של בעלה בכל העניין. זה
היה נראה לי מאד לא מקצועי שהיא מערבת אותו ככה.
אם הוא מנהל הסוכנות, או נושא בכל תפקיד אחר, שתקרא לו "המנהל"
או "המראיין" או מה שהוא לא יהיה, אבל לא "בעלי". ובכלל, כל
המראה שלה נראה לא מכובד בעליל. סתם נראית מנקה.
אבל השתקתי את מחשבות הביקורת האלו מיד. היא נעלמה מאחורי דלת
בקיר, שהיו קרועים בו שני חלונות. מהחלונות הללו היה אפשר
להציץ, אפילו מהכסא בו ישבתי, ולקבל סקירה על הנעשה בחדר
הצמוד. היו בו כיור ושיש, מוזנחים למדי. החדר ההוא, יצא ממנו
מסדרון בצידו האחד, ובצידו השני היתה מבואה לחדר נוסף. בכל זה
הבחנתי דרך הווילונות, שהיו תלויים ומצלים על שני החלונות. הם
תאמו את הווילונות שהצלו על החלונות הפונים לרחוב, וראויים
שארחיב עליהם את הדיבור.
הווילונות הללו לא היו אטומים באמת, עובדה שהצלחתי לראות דרכם
בבירור, כך שכנראה היו תלויים רק לשם הקישוט. לא הבנתי בדיוק
מה מקשט בהם. להפך, הם היו חונקים למדי. הצבע שלהם לא היה
אדום, לא כתום ולא בורדו, אלא שילוב מחניק של שלושתם.
גם הצורה בה הם היו תלויים... אני אוהבת שווילונות הם
אווריריים, כאלו שנעים ברוח בכיף, משתעשעים איתה. לא סתם
תלויים-עומדים ללא ניע. במיוחד שהם היו תלויים בצורה של גרף
סינוסידואלי, כמו גל בורדו-אדום מעצבן. אני יודעת שככה תלו
אותם, בטח כווצו אותם בלמעלה או משהו, אבל עדיין זה לא היה
קישוט.
כל זה מסביר את האווירה העמומה ששררה בחדר. אמרתי לאפי שנראה
לי שזה חדר לסעודות אינטימיות בשניים. השולחן היה רחב במיוחד,
אבל ברור היה שהוא לשניים בלבד, מה שנתן לכל העניין פן מגוחך.


ישבנו והמתנו. המשחק הזה דווקא מצא חן בעיני. חייכתי לעצמי,
ומתחתי את הרגליים קדימה, מתחת לשולחן. עד שפתאום ראיתי את מה
שראיתי וזה הוציא לי את כל החשק להמשיך ולשחק במשחק הזה.
היא עמדה שם, בחדר השני, שסיפרתי לכם עליו. היא עמדה בפתח
המסדרון, ויכולתי לראותה בבירור מבעד לווילונות
הבורדו-שקופים-מחניקים.
היה לה שיער בלונדיני ארוך, והיא היתה גבוהה. היא היתה יפה
מאד, אבל הבעיה שלא היו לה בגדים בכלל.
היא יישרה את צווארה, כמו מתוך התמתחות, ושערה הבהיר נפל
אחורה, על גבה. מבטה הלאה נח על הכיור והשיש.
אפילו לא הסתכלתי על אפי, לראות אם גם היא המומה כמוני, וזה
באמת מעשה שהוא יוצא-דופן אצלי, כי כמעט בכל דבר שקורה, אני
ישר מסתכלת לראות מה התגובה של אלו שאיתי. אבל הפעם לא. פשוט
הסתכלתי על הבחורה הבלונדינית הערומה ההיא בגועל. היא פיהקה
באיטיות, מכסה את פיה בכף ידה.
כשחושבים על זה, זה ממש מזוייף, כי היתה כאילו מנומסת, למרות
שלא היה אף אחד בחדר בו עמדה. אני, למשל, אוהבת נורא לפהק בלי
לכסות את הפה. סתם כי תמיד אני שוכחת, ואין לי כח להרים עד לשם
את היד, אבל בחיים אני לא אעמוד ככה, בלי בגדים לגמרי.
וכמו שהיא צצה, כך היא נעלמה במסדרון. סוף-סוף התפניתי להסתכל
מה התגובה של אפי. היא היתה בשוק. ממש כמוני.
לא הספקנו לדבר, והנה יצאה לה מהמבואה עוד נערה יפה, רק שהפעם
היא היתה לבושה. היא נפנפה לה בחדווה בשיער החום והארוך שלה,
וניגשה לכיור.
האישה המבוגרת הגיעה אחריה, וראיתי שהיא בכוון הדלת המובילה
לחדר בו אפי ואני ישבנו. גררתי את הכיסא שלי במהירות אחורנית,
ואמרתי לאפי שאנחנו עפות מכאן. פתאום הבנתי איזו טיפשה אני.
איך לעזאזל לא קלטתי עד עכשו?
כל הוילונות האלו, שחנקו, התחילו להפחיד אותי. וילונות דוחים
שכמותם.
אפי באה אחרי במהירות. לחצתי על ידית דלת היציאה, והיא נשמעה
לי. כמעט שהחליקה לי היד עליה מרוב זיעה. ברוך השם שהמבוגרת לא
נעלה אותה כשנכנסנו. איך שיצאנו שתינו, היא נכנסה לחדר ההמתנה.
היא חצתה אותו בריצה, עוברת בין השולחן לקיר בצעד מהיר, וקראה
לנו לעצור. ברור שלא עצרנו. רק רצינו להגיע כבר לרחוב, להתערב
ולהיעלם בינות להמון.
המבוגרת נעמדה בפתח, עם הידיים המתנגבות בסינור שלה, בכלל לא
התביישה ככה לצעוק אחרינו ברחוב: "בנות, השארנה כאן. חזורנה
מיד!" הסתכלתי, תוך כדי הליכה מהירה, על שאר הרחוב. אף אחד לא
שם ליבו לכל ההתרחשות. בכלל לא עניין אותם אישה מבוגרת עם
סינור מנוגב, שעומדת בפתח דלת של שום-חנות, בינות לכל החניות
הזוהרות האלו, ומאיימת בקולי קולות: "בעלי ישוב בקרוב, ואתן,
שלא תחשובנה שתעלמנה כך סתם".

רצנו, אפי ואני.
הרחוב נראה שונה לגמרי. היו פחות אנשים, והכביש כבר לא סאן
כל-כך. כאילו הכל התרחב. גם המדרכה וגם הכביש. כאילו נוספו לו
כמה נתיבים, בפרק הזמן בו שהינו בחנות-סוכנות-גועל-נפש ההיא.
צללים של ערב החלו יורדים. האור הלך והתמעט.
אפי רצה אחרי. היה ברור לשתינו שצריך לעשות משהו בנידון. זה
בוודאי לא חוקי. ברור שזו לא סוכנות דוגמנות, ברור שזה...
הסתובבתי אל אפי בפתאומיות. חייבים לדווח. שתינו התנשפנו
מהריצה. מהריצה ומהבהלה.
אבל איפה נדווח? ומה נעשה? ופתאום כל העיר הזו נעשתה זרה
ומאיימת. ומי אמר בכלל שזה לא חוקי כאן? אצלנו ברור שזה  לא
חוקי, אבל זו תל-אביב, ומי יודע... אסור לזה להמשיך ככה, בלי
שלפחות ננסה לעשות משהו. הכרטיס, שהמבוגרת נתנה לי, הזיע לי
ביד. לא היה כתוב בו משהו מיוחד. סתם "סוכנות דוגמנות" בכתב
גדול, ואת הכתובת. לא זוכרת אם זה היה דיזינגוף או שיינקין.
חייבים לעשות משהו, זה היה ברור. אבל מה? הייתי מבוהלת.
הסתכלתי ימינה ושמאלה במין תזזיתיות. לפתע הבחנתי באדם שעמד על
המדרכה המקבילה. עומד ומביט בנו. היה לו זקן אפור, לא ארוך
במיוחד. סתם אחד.
המוזר בו, שהוא עמד והביט בנו בריכוז. תפסתי לאפי ביד, וחצינו
את הכביש. כבר לא חלפה אף מכונית, ורק הרמזורים התחלפו לעצמם.
והאיש הזה. נטוע. חלפנו ליד המזוקן בהליכה מהירה. זקפתי את
ראשי, והסתכלתי לו ישר בעיניים. שלא יחשוב לעצמו שרק לו יש
זכות לנעוץ מבטים. המשכנו עם  המדרכה, בקצב מואץ, כשלפתע
נזכרתי בבעל שהמבוגרת ההיא דיברה עליו. סובבתי את הראש
אחורנית, הוא המשיך לעמוד שם, יד אחת בכיס, מביט בנו מתרחקות.
צמרמורת חלפה בגווי.

לאחר שרצנו מרחק ניכר לאורך הרחוב שהתארך, עצרנו.
זה לא יכול להמשך כך. כאב לי הצד, ולא היה טעם לרוץ לנצח.
חשבתי מהר. הכרתי נער אחד, קוראים לו שרון והוא גר בבבלי, ליד
הירקון. לא ידעתי בבירור את הכתובת, אבל זכרתי שכשהיינו אצלו ,
ירדנו מהמיניבוס במקום שאפשר לראות ממנו, בו זמנית, את הירקון
מאחוריך, ואת ביהכ"נ הגדול מלפניך. ידעתי שאני כבר אמצא.
נעשה חשוך. כנראה כבר נתאחרה השעה. המכוניות שבו ונסעו
בכבישים. העיר התמלאה אורות של לילה, וזה היה מרגיע.
אנשים הילכו לידנו בניחוחות של ערב נעים. סיפרתי לאפי על שרון.
הסכמנו שקודם כל נלך אליו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות.

נסענו לאורך פארק הירקון. לא הפסקתי להסתכל ימינה בחלון, עד
שקלטתי את צדודית ביהכ"נ הגדול בין שני בניינים. ירדנו שם,
ולאחר הבניין פנינו שמאלה.  חששתי שלא אמצא ישר את הבית, כי
בסה"כ הייתי שם רק פעם אחת, וגם זה היה מזמן. אבל הלך חלק,
ברוך השם.
ישבנו אצלו בחדר וסיפרנו לו את כל הסיפור. למען האמת, אני
סיפרתי בעיקר, כי אפי לא הכירה את שרון,  נראה לי שהיא היתה
בהלם מהבית שהיה לו.
אפי, איך אומרים את זה בשפה יפה, היתה לה הערכה רבה מאד לכסף.
אבל באמת ששרון לא תפס מעצמו, ואף פעם הוא לא דיבר על הנושא
הזה.
בכולופן, שרון הקשיב יפה מאד לסיפור, שמר על קשר עין וכל שאר
הדברים שצריך לעשות, כשמשהו מספר לך על משהו שממש-ממש זעזע
אותו.
אחר-כך הוא שתק. שתקנו שלשתינו. הוא הלך להביא שתיה ומשהו
לאכול.
"שרון,  חייבים לעשות משהו" אמרתי לו, "זה לא חוקי". היה שקט.
זה לא חוקי, נכון? הוא משך בכתפיו. מה 'זתומרת אתה לא יודע?!
ברור שזה לא חוקי!
איך דברים כאלו יכולים להיות חוקיים בכלל?!
אבל שרון הוא מתל-אביב. והוא שתק, ואח"כ אמר, עדיין בשקט,
שנראה לו שדברים כאלו הם כן חוקיים. הוא הסתכל על הכוס, שהוא
החזיק, בזמן שהוא דיבר, כאילו מתבייש בדברים שהוא אומר. הרגשתי
איום ונורא. נשכבתי על המיטה שלו. אפי ישבה שם, ושרון ישב על
הכיסא. ידעתי שאסור לי לבכות. הבטתי בתקרה. פשוט נעצתי בה את
העיניים, ופתחתי אותן חזק. כדי שיתייבשו. אסור היה לי לבכות,
וזה הצליח.
נשמתי עמוק, והן התייבשו. אח"כ פלטתי בשקט: זה לא יכול
להיות...
שרון אמר שאנחנו עדיין נחשבות קטינות, אז זה שהם פנו אלינו
בכלל, זה בטוח לא חוקי. ואם אני רוצה, הוא יתקשר עכשיו למשטרה
ויתלונן.
זה היה ממש נחמד מצידו, להציע את זה, אבל הסברתי לו שזה בכלל
לא העניין.
זה שאדם הולך ברחוב, והוא לבוש בחליפה מחוייטת, ומעונב כמו
שצריך והכל, ובפנים אתה לא יכול לדעת איזו מפלצת מסתתרת. ותמיד
כולם כאלו מוסריים ומנומסים, אבל זה שווה לקליפת השום כשאני
רואה...
וכאן לא יכולתי להמשיך, כי כשחשבתי על הבלונדינית ההיא, ואיך
שהיא פיהקה שם , ועל ההרגשה שהיתה לי כשראיתי אותה דרך
הווילונות ההם. כשחשבתי על כל זה כבר לא יכולתי להתאפק יותר.
[ סתם ילדה שמבינה פתאום שדברים לא בשליטתה. אפילו לא הדמעות
שלה.]