[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לי רוסמן
/
העולם שייך לזהירים

שלום אני ערן הירש, ואני באתי היום לספר לכם על היום שבגללו
אני משותק מהצוואר ומטה והדבר היחיד שאני יכול להזיז הוא כף
היד השמאלית שלי. הכל התחיל ביום ראשון שבוע לפני האירוע,
מבחינתי זה היה שבוע רגיל לחלוטין, ביום שני היה לי מבחן
המתמטיקה וכל יום ראשון התכוננתי. אני מניח שלו הייתי לומד
לפני כן אולי הייתי יודע משהו, אבל אתם יודעים איך זה.  יום
שישי לא בדיוק בראש שלכם לעשות משהו. אז ביום ראשון אני בלחץ
מוחלט וישבתי עד שלוש בלילה על מנת ללמוד. ישנתי שלוש שעות
בערך וכבר התחיל יום לימודים חדש. גם אם לא בדיוק רציתי הלכתי
לבית הספר כדי לעשות את המבחן. למזלי המבחן היה קל הפעם
והצלחתי לעבור אותו. ואחרי יום ארוך בבית הספר חזרתי מלא
נכונות ורצון להשלים קצת שעות שינה, אבל ברגע שהנחתי את הראש
על הכרית הטלפון צלצל, זה היה גיא מרקוביץ', החבר הטוב ביותר
שלי. אנחנו מכירים עוד מהגן, וגם בבית הספר המשכנו להיות חברים
הכי טובים. הוא התקשר להזכיר לי שקבעתי איתו עוד רבע שעה לשחק
כדורסל. וכמובן שאני לא מהאלה שדופקים ברז במיוחד לא לחבר טוב,
אז קמתי מהמיטה והלכתי לשחק. המשחק התארך מן המצופה וחזרתי ב-8
הביתה, מת מעייפות ועם ערמה של שיעורים לעשות למחר, התיישבתי
לעשות שיעורים ושוב הלכתי לישון מאוחר. וזה היה הסיפור עד ליום
שישי, בכל יום היו לי התחייבויות אחרות.
ביום שישי רציתי לישון בצהריים כדי שיהיה לי כוח לערב, אבל פעם
נוספת הייתי חייב לצאת כי קבעתי עם דנה חברה שלי, שאבוא לעזור
לה בעבודת הגשה בהיסטוריה, כי היא לא יודעת מאיפה להתחיל. אני
ודנה חברים כבר שנה וחודשיים. אנחנו באותה הכיתה ואף פעם לא
שמתי לב אליה, אבל כשהטילו עלינו משימה לבית , שהיינו צריכים
לעשות בזוגות מעורבים, המורה החליטה שאנחנו ביחד. ומאז אני
ודנה כמו זוג יונים, אני הפכתי כבר לבן בית אצלה והיא אצלי.
נראה לי שההורים שלי כבר מתכננים את החתונה.
עברתי דרך המטבח וצעקתי לאמא שאני יוצא לדנה, והיא שאלה אותי
אם הספקתי לנוח חמש דקות. אבל מיהרתי ולא שמעתי אותה , טרקתי
את הדלת מאחורי והלכתי. כשהייתי אצל דנה, היא קיבלה טלפון מעוז
שלומד איתנו בכיתה. כשהניחה את השפופרת היא אמרה לי שעוז מזמין
אותנו למסיבה במועדון חדש שנפתח בתל- אביב. כמובן שמחתי
להזמנה, בגלל שאחרי השבוע המפרך הזה, זו הזדמנות טובה להתפרק
קצת. נפרדתי מדנה לשלום, קבעתי איתה שאאסוף אותה בשעה 11 בערך
והוספתי שעוז וגיא יבואו איתנו במכונית.
קיבלתי את הרישיון שלי לפני 4 חודשים ולא הספקתי עוד לנהוג
הרבה בלילה. נהגתי בלילה רק פעם אחת כשעוד הייתי צריך ליווי
הורים. נסענו לחתונה של בת דודה שלי דניאלה. ואבא ישב לידי כל
הדרך, אבל כשחזרנו לי היה אסור לנהוג כי שתיתי , ואבא לקח את
המפתחות.
חזרתי הביתה התארגנתי וישבתי לאכול עם המשפחה. כל הארוחה כמעט
נרדמתי על השולחן, אמא הציעה שאני אעזוב את השולחן ואלך לנוח
קצת לפני שאני יוצא. אבל לא היה לי נעים כי סבתא אסתר הייתה
אצלנו, והיא לא באה הרבה אז החלטתי להישאר. כשהארוחה הסתיימה,
קמתי מהשולחן ולפתע צלצל הטלפון, גל אחי בן ה-15 ענה, ואמר לי
שזה בשבילי. עניתי, ובצד השני של הטלפון היה גיא. "אחי איפה
אתה, אני מחכה לך כבר רבע שעה". אז הצצתי בשעון וראיתי שכבר
רבע ל-11 וניתקתי את השיחה.
לקחתי את המפתחות ורצתי החוצה, בדרכי החוצה שמעתי את אבי ממלמל
"בן, תשמור על עצמך!" נכנסתי למכונית יצאתי מהחניה ונסעתי
לגיא. אצל גיא חיכה לי גם עוז, וראיתי על הפרצופים שלהם שהם לא
בדיוק מרוצים מהאיחור שלי. הם כננסו והתיישבו וכבר היינו בדרך
לאסוף את דנה. כשהגענו צפרתי פעמיים, הצצתי למעלה וראיתי את
האור בחדרה של דנה כבה. לא עברו שתי דקות והיא הייתה למטה.
כשראיתי אותה הולכת בשביל המוביל אל הרחוב היא נראתה לי כמו
מלאך. אתם מכירים את הרגעים האלה בסרטים שעוברים בסלו-מושן עם
הרוח בשיער, אז ככה בדיוק זה היה היא לבשה חצאית משובצת
וגופייה שחורה שיערה השחור היה פזור על כתפיה. דנה התיישבה
במושב לידי ואמרה "זזים?".
לחצתי על דוושת הגז ונסענו לתל אביב, כל הדרך שמענו רדיו בקולי
קולות וגיא ועוז סיפרו בדיחות על המורה לתנ"ך ועל העוויתות
שלה.
הגענו אל המועדון וראינו תור שהשתרך עד לקצה הרחוב. נעמדנו
בסוף התור, חיכינו חצי שעה בערך עד שנכנסו למועדון בינתיים עוז
התלונן ואמר שאם היינו יוצאים חצי שעה קודם לא היינו צריכים
לחכות בכלל. כשהיינו בפנים ראינו לפחות שלוש מאות איש, והמון
אורות צבעוניים שריצדו מעלינו. השיר שהתנגן היה השיר שגיא הכי
אוהב ולכן רץ ישר לרחבת הריקודים. עוז ראה כמה אנשים שהכיר
והלך להגיד להם שלום, ואני ודנה הלכנו להתיישב ליד הבר, שהיה
עמוס באנשים. הזמן עבר בלי ששמנו לב, רקדנו, שתינו ונהנינו
מאוד.
הגיעה השעה בה צריך ללכת הביתה, כדי להשאיר טעם של עוד, קראתי
לעוז ששתה עוד כוס טקילה אחרונה ויצאנו מהמועדון. בחוץ השמש
כבר החלה לזרוח וארבעתנו נעמדנו מול המכונית. אני שלחתי יד אל
כיס מכנסי כדי להוציא את המפתחות לרכב ואז דנה אמרה מתוך דממת
הבוקר החדש "אני חושבת שכדאי שנזמין מונית, כולנו שתויים
ועייפים ולא כדאי שתנהג במצב כזה." אני חשבתי לרגע ועוד לפני
שהצלחתי להוציא מפי את המילים  "היא צודקת" גיא ועוז התחילו
ללחוץ עלי ואמרו כי זו נסיעה קצרה ובנוסף הכבישים ריקים בשעה
כזו של הבוקר. נכנסנו למכונית ודנה עוד עמדה בחוץ סירבה
להיכנס, לאחר שכנוע ממושך היא נכנסה עם ספקות גדולים בליבה.
התחלנו לנסוע ואכן כל הכבישים היו ריקים, ואז עוז פתח את פיו
ואמר" אמרתי לך שאין מה לדאוג, הכביש ריק".דנה הסתובבה אליו
הביטה בו במבט מרוצה ולא הוציאה מילה וחזרה לבהות בנקודה אחת
על הכביש. אני כל הדרך נלחמתי עם עצמי לא להירדם על ההגה, אבל
העייפות שהצטברה כל השבוע והאלכוהול הכניעו אותי ועיניי נעצמו.
כמעט מיד שמעתי צרחה איומה "ערן תיזהר!!" פקחתי את עיני תוך
שנייה, שנייה מאוחר מידי. ראיתי את חזיתה של משאית מתקרבת
במהירות עצומה לכיוונינו, שמעתי רעש התנגשות נוראי, והרגשתי
כאב איום עובר בכל גופי. אני איבדתי את ההכרה, והדבר הראשון
שאני זוכר זהו רעש הסירנות של האמבולנס וניידות המשטרה שבאו
לקחת אותנו לבית החולים. כשראייתי חזרה אלי, הפניתי את ראשי
וראיתי את דנה יושבת לידי חבולה ומדממת כולה. ניסיתי לקרוא לה
אך ללא הועיל. ניסיתי לפנות לאחור כדי לראות אם עוז וגיא בסדר,
אך הם לא היו שם. אז באו מחלצים והוציאו אותי מהמכונית. הם שמו
אותי על אלונקה ואז לפתע ראיתי שני שקים שחורים שרופאים
ופרמדיקים גוחנים מעליהם ופניהם אומרות את הנורא מכל. לפתע
ראיתי את היד של גיא מבצבצת מאחד השקים מגואלת בדם, זיהיתי
אותה לפי הצמיד שהיה לו על היד, והבנתי שעוז נמצא בשק השני.
ראיתי את הרופאים מכניסים את ידו של גיא לתוך השק וסוגרים
אותו, ואז התחלתי לצרוח שמם בתקווה שיקומו מהשקים ויענו לי.
גיא ועוז מתו במקום. הם עפו מהמכונית מפני שלא היו חגורים, הם
נמצאו במרחק של 15 מטרים מן המכונית. אותי ואת דנה הובילו
באמבולנס לבית החולים תל השומר.
בפעם הבאה שפקחתי את העיניים , ראיתי את אמא שלי בוכה מעלי ואת
אבא וגל ואפילו את סבתא אסתר. כשהבנתי איפה אני , הדבר הראשון
ששאלתי היה "איפה דנה?" אבא הסתכל עלי בצער וענה "היא עדין
מחוסרת הכרה." שאלתי אם היא תהיה בסדר ,אבל אף אחד לא ענה לי,
אז שאלתי שוב והפעם בטון יותר תקיף, אז אבא שב ואמר כי אם היא
לא תתעורר בשלוש שעות הקרובות ישנם סיכויים נמוכים שהיא תחיה.
לאחר רגעים אחדים נכנסו אחות ורופא, הם התחילו לבדוק אותי
ולשאול אותי שאלות כמו מה הדבר האחרון שאני זוכר, אבל הדבר
היחידי שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע, היה דנה ועל שני חברים
שלי שמתו בתאונה, שאני הייתי אחראי אליה. מאוחר יותר באותו
היום נכנס הרופא עם מכשיר מחודד, הוא אמר לי כי הוא הולך לבדוק
משהו אבל לא בדיוק הסביר לי מה. הוא לקח את המכשיר המחודד
והעביר אותו על כף הרגל שלי, הוא שאל אם אני מרגיש משהו, אני
עניתי שלא וכך הוא המשיך. בכל פעם שאמרתי "לא" ראיתי את הדאגה
הגוברת על הפנים שלו, ולפני התחילה להצטייר התמונה. אני משותק.
זאת הפעם הראשונה שחשבתי על המילה הנוראה הזו. הרופא יצא
מהחדר, וראיתי דרך הזכוכית שהוא מדבר עם המשפחה שלי , ואת אמא
שלי מתמוטטת בבכי ואבא מחזיק אותה שלא תיפול. אז ידעתי בברור
שאני משותק.
ביום ראשון דנה נפטרה מדימום פנימי במוח, כנראה נכנסה לה חתיכת
זכוכית שהרופאים לא יכלו להוציא. באותו היום ראיתי את אמא ואבא
של דנה הולכים מבית החולים, וכאשר עברו ליד החדר שלי אמא של
דנה העיפה מבט חטוף לעברי של יגון צער ושנאה שלא ידעתי שקיימת.
מאותו היום לא יכולתי להסתכל להורים של דנה בעיניים. מבן בית
הפכתי להורס משפחות. להלוויות של גיא ועוז לא הלכתי , מפני
שהייתי עוד בבית החולים. אבל להלוויה של דנה יכולתי ללכת, אך
לא הייתי מסוגל לבוא, בידיעה שאני זה שהרגתי את בתם היחידה.
אני עברתי למחלקת שיקום בבית החולים, ובמשך חודשיים עברתי
טיפולים פיזיותרפיים. לאחר חודשים רבים הדבר היחידי שהצליחו
לשקם לי הייתה כף היד השמאלית שלי. מאז התאונה עברו שנתיים,
וגם אחרי שנתיים אני לא יכול להביא את עצמי לבקר בקברים של
עוז, גיא ודנה. הלכתי לטיפולים פסיכולוגים רבים אך לאחר התאונה
לא בדיוק התחשק לי לדבר על זה.
אני חי עם האשמה מידי יום ביומו, אני יודע שהסבל שעברתי לא
מתחיל להשתוות עם סיבלן של המשפחות אותם הרסתי. לו הייתי יכול
הייתי מסיים את הסבל שלי אך במצבי היום אני אפילו לא יכול
להתאבד. זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על התאונה, גל אחי קיבל
אתמול רישיון, והרגשתי שזה מחובתי להזהיר נהגים צעירים.
פעם חשבתי "שהעולם שייך לצעירים" היום אני יודע שהעולם שייך
לזהירים!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים אני מסכל
על השעות
בפורום, ואני
חושב שהם אף-פעם
לא ישנים

הערפד מבודפשט


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/12 9:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לי רוסמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה