אמא לא דיברה איתי יומיים
המחשבות אודות דעתי המעורערת
מערערות גם את יסודות נפשי,
יציבות מעולם לא הייתה לי נר ומאור לדרך
אולי עכשיו הזמן?
אני פקעת מילים,
מגשש באצבעות אחר מוצא
מפני מבוך הנפש.
העט המונח בין האגודל לאצבע
מסביר את צעדי,
לי הוא כדובר.
אלוהים, כמה נמלים יש כאן!
מחר תעשה את היום יפה,
הלא כן?
האם ציפיה בהכרח גוררת גם אכזבה?
האם ויתור והורדת הראש
מביאים בעקבותיהם הצלחה מסחררת?
מהי אותה נוסחה מנצחת לימים יפים?
האין זו ההתעלמות מהסובב אותי
פרט למטרה העומדת כנגד עיני?
אכן,
ליל מנוחה