הוא הרים את ראשו באיטיות. מלפניו הוא ראה רק אש בוערת. ידיו
כבולות היטב, מתוחות כלפי מעלה, הבשר עליהן דל. זיפי זקן
עבותים במיוחד כבר גדלו על סנטרו ושערו היה פרוע ומלוכלך. גופו
הזיע ובגדיו הקרועים נרטבו אך יובשו מהר ע"י החום הנוראי של
האש.

הוא הרים את ראשו כי הוא ראה שם ניצוץ של אור. זה לא קשה לראות
ניצוץ של אור בלב המאפליה כאשר הכל מסביב חשוך, זה מאוד קשה
לראות ניצוץ אור כאשר אתה מוצף באור הצורב של להבות תופת
שורפות.
ניצוץ האור היה מרגיע, מזמין... אבל רחוק מאוד... נטוע בשמיים.
הו, השמיים. בדיוק ההפך מהמקום שבו הוא נמצא כרגע.

צחוק כבד קטע את המיית הלהבות התמידית, שבהעדר כל רעש אחר היא
הייתה השקט של המקום הזה.
הנמך את ראשך, אמרה לו הצלפת שוט, השפל מבטך, ירתה בו מלקה. דם
ניגר מחזהו, הוא חשק את שיניו. הוא נשא את עיניו בשנית אל עבר
אותו ניצוץ אור.

הארמון הגדול והמפואר שעל גדות הנהר היה אחוז תכונה רבה. עשרות
משרתים התרוצצו ברחבי הארמון: מנקים, מברישים ומצחצחים.  נגני
התזמורת המלכותית התאמנו במרץ והשטיח האדום נפרש מהשער הראשי
בחומה אל עבר הכניסה הראשית אל אולם הנשפים. הגננים קצצו נאות
את הצמחייה ושתלו מאות פרחים צבעוניים בצדי השביל. המלך הסתובב
עם פמלייתו  וצעק פקודות שונות למשרתים. איתו הסתובבו
היועץ-הראשי שלו ו 3 שומרי ראש שהיו חמושים בחניתות ארוכות,
לוחות חזה וחרבות דקר דקות. המלכה הזקנה עלתה במעלה המדרגות אל
עבר הצריח הגבוה שם נמצא חדרה של הנסיכה הצעירה, שכעת מלאו לה
18.

בממלכה הזאת היה נהוג שכאשר חוגג בן-מלוכה את יום הולדתו ה 18,
עליו לציינו במעשה חסד מיוחד. מנהג זה היה נהוג מזה דורות רבים
בממלכה ועבר מאב לבן ומאם לבת. המלך, את יום הולדת ה 18 שלו
חגג בחנינה כללית, המלכה - את יום ההולדת שלה חגגה בהקמת
בית-יתומים.

המלכה דפקה על דלת העץ הכבדה ופתחה אותה בלא לחכות לתשובה מצד
הנסיכה. הנסיכה הסתכלה אל עבר אימה וקמה ממיטת האפיריון שלה,
צעדה בחן אל עבר החלון ונשענה בעדינות על אדן החלון.
המלכה שאלה את הנסיכה מה מפריע לה.
הנסיכה ענתה לה שהיא מרגישה שמישהו כל הזמן מסתכל עליה.
המלכה אמרה לה שמספר נסיכים יפים שהוזמנו אל הארמון מסתכלים
עליה בעת הסעודות ההמוניות שעורך המלך, ושאל לה לתמוה על כך
הרי היא יפהפייה באופן נדיר.
הנסיכה ענתה לה שזה לא זה ושהנסיכים לא מטרידים אותה, הם דווקא
מאוד נחמדים.
המלכה שאלה אותה מי זה שמטריד אותה והבטיחה שהיא תצווה על
השומרים לערוף את ראשו.
הנסיכה לא ידעה להשיב על זה. היא לא ידעה מי זה שמסתכל בה כל
הזמן.
המלכה יצאה מהחדר ועזבה את הנסיכה לנפשה.

הנסיכה נשענה על אדן החלון והסתכלה רחוק אל עבר האופק. מבטה
טייל ברחבי השמיים עד אשר נעצר מול הר הגעש השחור והרחוק שמאז
הנצח היה מכוסה בענני סערה קודרים. כאשר הביטה לשם הרגישה
שמשהו או מישהו מחזיר לה מבט.

הוא המשיך לבהות בניצוץ, למרות שזה היה רחוק מידי. במשך השבוע
האחרון הוא הצליח ללמוד כל חוליה בשרשראות שכבלו את ידיו ואת
רגליו. כמו כן, באמצעות הצללים שהטילה האש על הקירות במרחקים
וההדים של הצרחות שנורו מידי פעם אל החלל  הוא הצליח ללמוד את
המבנה של, כנראה מערה, שהוא היה כלוא בה.  אור הניצוץ לא נחלש,
אך מאידך הוא גם לא התחזק. מכות השוט הפכו ליותר ויותר כואבות
והלהבות רק הכפילו בערתן.

באישון לילה הנסיכה התגנבה בשקט אל האורוות. היא העמיסה אוכף
על גבו של הסוס הלבן ועלתה עליו. היא חגרה עליה חרב דקר דקה
וקשרה את שערה הג'ינג'י המתולתל והארוך במטפחת לבנה שיצרה מעין
אלומה שקיפצה בעדינות על גבה של הנסיכה. הסוס הלבן דהר במרץ אל
עבר הר הגעש השחור. הנסיכה לא פחדה, היא ידעה שמשהו מאוד חשוב
מחכה לה שם.

היא עברה בקלות את השער, השומרים היו עסוקים במשחק קלפים
והנסיכים הפוחזים היו עסוקים בהתנפלות על שולחן האוכל, בייחוד
על העוגה הגדולה עם הקרם והקצפת. היא המשיכה לדהור בחשכה וככל
שהתרחקה מהארמון הנוף היה פחות ופחות ידידותי.

אחרי שחצתה את הגשר העתיק על הנהר הגדול שמימיו גועשים היא
נכנסה אל תוך יער סבוך ומושלג שכל עציו עומדים ערומים. הסוס
הפסיק לדהור והנסיכה ירדה ממנו והובילה אותו בשלג אל תוך מעבי
היער.
יללה ארוכה נשמעה פתאום, הנסיכה קפאה במקומה והסתכלה מסביב
בפחד.

עייף מהסתכלות בניצוץ הוא שמט את ראשו ועצם את עיניו. ברכיו
טבלו בדמו הוא וחזהו היה מלא בצלקות, חתכים ופצעים פתוחים.
צרחה גבוהה וחדה גרמה לו לפתוח את עיניו באופן פתאומי. בשלולית
הדם שמתחתו הוא ראה השתקפות אך זו לא הייתה ההשתקפות שלו.
בתמונה הייתה אישה יפהפייה, בעלת שיער ג'ינג'י מתולתל, אסוף
בצורה נאה ומחויטת מאחורי גבה. היא הייתה לבושה בחליפה כחולה
וצמודה שהבליטה את קימורי גופה החטוב והיפה. האישה החזיקה בידה
האחת מושכותיו של סוס לבן ובידה השנייה חרב דקר. הוא ראה מכל
צדדיה עצים ערומים ומאחוריהם טלפיים חדות, שיניים נושכות,
רגליים מוצקות ועיניים רעבות לדם.

אני חייב להציל אותה, הוא חשב. הוא הרים את ראשו וראה שניצוץ
האור לבש את צורת פניה וזרח באור חזק יותר מאשר כל הלהבות גם
יחד. הוא החל להרטיט את השרשראות בקצב הולך ומתגבר עד אשר עצר
בקצב גבוה ביותר. במצב זה, השרשראות רעדו כאילו פגעה בהם רעידת
אדמה, הם קפצו והשתוללו בעוצמה ובמהירות רבה עד אשר חוליות
השרשראות החלו להינתק זו מזו ועפו בעוצמה רבה לכל עבר.

הוא קם ועמד על רגליו, מסתכל סביב. הוא השתחרר, נשמעו צעקות
רבות מסביב. אך הוא לא שעה אליהן והמשיך ללכת במסלול שקבע
לעצמו בראשו מבלי לעצור.

הנסיכה שמעה קולות מתלחשים מסביבה. היא שלפה את חרבה. היא ראתה
שמבין העצים יצאו יצורים גדולים וכבדים. הם היו יותר גדולים
מדובים וטלפיהם היו חדים וארוכים במיוחד. רגליהם היו מוצקות
ומלאות בציפורניים מחודדות. לא הייתה להם פרווה אלא קשקשיים
גרמיים כיסו את עורם. ראשם היה מורכב מלסת גדולה מלאה שיניים
חדות וזרועות גמישות וקצרות שהתפתלו סביבו.
המפלצות התקרבו אל הנסיכה מכל הכיוונים. היא הייתה מכותרת. היא
הכתה באחד המפלצות בחרבה אך החרב פגעה בקשקשים וניתזה אחורה
מבלי לגרום נזק לייצור הרעב. היא שמטה את החרב ונצמדה אל הסוס
הלבן, רועדת מפחד.

מאות שדים התנפלו עליו אך הוא הדף אותם בידיו, מעיף אותם אל
הצדדים, תוך כדי שהוא ממשיך להתקדם במסלולו מבלי לעצור. ככל
שהמשיך והפעיל מעלה בדרכו, כמות השדים פחתה וקטנה. לבסוף הגיע
לאזור חשוך בו לא הייתה יותר אש ולא היו יותר שדים. בעיניי
רוחו הוא ראה את הנסיכה הג'ינג'ית צמודה בגבה אל הסוס הלבן
והמפלצות הרעבתניות מתקדמות אליה.

אני חייב להציל אותה, הוא חשב. הוא רץ בעוצמה קדימה אל עבר
הקיר שממולו ונכנס בו בעוצמה רבה. מיליוני רסיסי אבן התעופפו
קדימה באוויר, כאשר נוצר חור גדול בקיר וסביבו סדקים שהולכים
ומסתעפים וגורמים לאבנים קטנות להתפורר מהקיר וליפול. הוא
התעופף דרך הפתח, אבנים קטנות פוגעות בו ונחת בעוצמה על השלג
הלבן.

הוא הקים עצמו מן השלג וראה מולו הרבה עצים ערומים. הוא הלך אל
העץ הראשון ועקר ממנו ענף ארוך במיוחד - אורכו היה כשמונה
אמות. ואז החל לצעוד אל מעמקי היער.

המפלצות המשיכו להתקרב אל הנסיכה ולסתותיהם פעלו בתכונה רבה.
הנסיכה החלה לעצום את עיניה כשלפתע נורה מטח חצים היישר אל תוך
לסתו של המפלצת שהתקרבה אליה. המפלצת צרחה בכאב והחלה לברוח.
מטח חצים נוסף נורה אל עבר שאר המפלצות.  קול תרועה רמה קרע את
הלילה וגל רועם של שעטת פרסות סוסים התקרב במהירות. עשרות
פרשים כבדים, עטויים בשריונות לוחות מלאים רכובים על סוסים
אביריים וחמושים שטפו את היער. חמושים ברמחים, חרבות ואלות הם
הסתערו על המפלצות והכו אותם שוק על הירך. חלק מהפרשים רדפו
אחרי המפלצות הבורחות אל עבר מעמקי היער בעוד שהשאר יעצרו מעגל
סביב הנסיכה ובו פתח שהומשך בשני טורים ישרים של פרשים.

סוסו הלבן של המלך, עטוי בדגלי משי אדומים רקומים בחוט שני
ובזהב, צעד בטקסיות בין הטורים. עליו היה רכוב המלך, עוטה
שריון לוחות מלא מעוטר ע"י מיטב רקעי המתכת של הממלכה. על ראשו
כתר זהב וחגור בנדן שבה הייתה חרב משובחת וכבדה.

המלך שאל את הנסיכה האם היא בסדר.
הנסיכה השיבה לאביה שהיא בסדר גמור.
המלך אמר שתודה לאל שלא הונה לה כל רע.
הנסיכה חיבקה את אביה ואמרה שמזל שהוא הגיע בזמן.
המלך שאל את ביתו מה היא חיפשה בלב היער החשוך והקר הזה באמצע
הלילה.
הנסיכה גמגמה משהו בנוגע לתחושה בלתי מוסרת שהייתה לה שמישהו
צריך אותה שמה.
המלך נזף בה ואמר שכולם בארמון מאוד דאגו לה, במיוחד הוא
ואימה.
הנסיכה התנצלה, חיבקה את אביה וליטפה את זקנו הלבן.
המלך ליטף את ראשו של ביתו וביקש ממנה ברכות לחזור עמו
לארמון.

הנסיכה עלתה על הסוס וביחד עם המלך ובליווי חיל הפרשים הם רכבו
בחזרה אל הארמון.

חצים שבורים, חניתות מרוסקות, כמה גופות של מפלצות וזרזיפי דם
קרושים בתוך השלג. האם הוא אחר את המועד? האם הוא הגיע מאוחר
מידי? הוא בחן היטב את הקרקע והבחין בעשרות עקבות פרסות סוסים.
רווח לו. כנראה שמישהו הגיע לפניו והציל את היפהפייה הג'ינג'ית
שהייתה לבושה בכחול.

אבל הוא היה חייב למצוא אותה, רק שלא היה לו מושג איפה להתחיל
לחפש. מאחר שלעמוד במקום לא היה מביא אותו לשום מקום ובטח שלא
אל אותה נערה יפהפייה הוא החליט להתחיל ללכת. הכיוון לא היה
משנה, מאחר ולא ידע לאיפה הוא רוצה להגיע.  הוא החל לצעוד
בעקבות פרסות הסוסים.

מוסיקה חגיגית ורועמת נשמעה מבין כותלי הארמון. עשרות שולחנות
ארוכים, מכוסים במפה ממשי לבן וערוכים מכל טוב היו מסודרים
בהיכל הנשפים. הנברשת המצוחצחת מזהב זהרה כאשר אורות הנרות
הגדולים שבתוכה והאש החמימה שבאח הפיצו אור חזק ברחבי ההיכל,
בניגוד מוחלט לצינת הלילה החשוך והשקט שמחוץ לכתלים העבים.

הנסיכה ישבה בשקט לצד אימה המלכה, פרצופה כבד עליה וראשה שמוט.
היא הייתה לבושה במלוא הדרה ונזר מעלי זית עטר את ראשה הענוג.
שערה הג'ינג'י המתולתל היה פזור ונפרש במלוא תפארתו. מולה ישבו
ששת הנסיכים היפים שהתבדחו זה עם זה וסיפרו שלל בדיחות גסות
ועלבונות כלפי משרתים, איכרים ואנשים מוזרים אחרים שהם פגשו
במסעותיהם. הנסיכה טבלה בעצבנות את כפית הכסף שלה במרק.

המלכה שאלה את ביתה אם משהו לא בסדר והאם היא מרגישה טוב.
הנסיכה ענתה שהיא בסדר ושהיא מרגישה טוב.

הגיעה כבר המנה העיקרית והנסיכה בקושי נגעה באוכל. לפתע נכנס
אחד המשרתים, קרב אל המלך ולחש לו באוזן שזר מתדפק בשערי
הארמון ושאל האם להכניסו. המלך הניד בשלילה. הנסיכה שמעה את
השיחה ולפתע קמה מהשולחן.

המלך זעם ושאל את הנסיכה מה היא חושבת שהיא עושה.
הנסיכה ענתה שהיא הולכת להכניס את הזר ולארחו בסעודה וזה יהיה
מעשה החסד שלה לרגל יום הולדתה השמונה עשר.

היא עזבה את ההיכל וצעדה אל עבר השער. ששת הנסיכים קמו וצעדו
בעקבותיה. הנסיכה יצאה מההיכל וצעדה בשביל אל עבר שער החומה.
ששת הנסיכים הדביקו אותה מהר ובאמצע השביל כיתרו אותה.

הנסיכה ציוותה עליהם שיתנו לה ללכת אך הם נעצו בה מבטים מלאי
זימה.
הנסיכה החלה להבין מה הם רוצים ממנה כאשר אחד הנסיכים החל
להפשיל את מכנסיו.
הנסיכה צרחה באימה.
אחד הנסיכים אמר לה בבוז שאף אחד לא ישמע אותה בגלל הרעש הגדול
שבהיכל. שאר הנסיכים צחקו בבוז.

השער הכבד של החומה נפתח קמעה פתאום במכה חזקה. דרך הרווח הצר
השתחל צל אדם. הנסיכים סובבו את ראשיהם המומים.

הוא דרש מהם לעזוב אותם במנוחה. הם לעגו לו.
הם שלפו את חרבותיהם (חרבות דקר) החדות והסתערו עליו. מאחורי
גבו הוא שלף מקל עץ שחור ולא מהוקצע באורך שמונה אמות. הוא הדף
אחד אחרי השני את הנסיכים המסתערים במכות מדודות עם המקל.  הוא
חסם מכת חרב עילית ובתנועה סיבובית חבט בידו של הנסיך ופרק את
חרבו. הוא נעץ את המקל בחזהו של הנסיך - מכה שהעיפה את הנסיך
אחורה על הדשא. בהתכופפות מהירה הוא חמק מהצלפת חרב בגובה הראש
ותוך כדי סיבוב חבט עם המקל ברגליו של הנסיך המצליף, עוקר את
רגליו של הנסיך מהקרקע וגורם לו ליפול. הנסיך השלישי עמד עם
חרבו ליד אך הזר השעין את מוטו על הקרקע ובקפיצה סיבובית על
ציר המקל הוא בעט בפניו של הנסיך והטיל אותו על גבי הדשא.
הנסיך ניסע לקום אך הזר הכה אותו עם המקל בפרצוף, בגשר האף.
הנסיכים הרביעי והחמישי תקפו את הזר כל אחד מצד אחר. הוא חבט
בשניהם על המקל בתנועות הנפה קצרות, התגלגל על הרצפה ואז במכת
הנפה סיבובית ארוכה קצה המקל עף בקשת שפגעה בפרצופיהם של שני
הנסיכים והפילה אותם בעוצמה על הדשא. הנסיך השישי, ניסה להרים
את מכנסיו, אך הזר דפק בו את המקל בעוצמה במפשעה. הנסיך השישי
התקפל והתגלגל על הדשא מייבב בכאב.

הנסיכה ניגשה אל הזר וחיבקה אותו בחום.
"תודה שהצלת אותי מהם. הם עמדו לאנוס אותי".
"אני יודע."
ואז קרב ראשו אל ראשה ולחש לה באוזן: "העונג כולו שלי."
הוא אחז בידיה הענוגות של הנסיכה והביט מוקסם ביופייה השמימי.
שערה הג'ינג'י של הנסיכה צחת-העור התבדר בקלילות ברוח העדינה.
"אני חייבת לך הרבה על שהצלת אותי מלהיות מחוללת. יותר מאשר
הצלת את גופי, הצלת את נפשי."
הוא כרע ברך לפניה וליטף בעדינות את ידה.
"להפך, אני חייב לך הרבה יותר. כאשר הייתי כלוא במרתפי הייאוש,
כאשר הכאב צרב כמו אלף שמשות לוהטות, את היית היחידה שהארת לי
את הדרך. את היית האור שנתן לי תקווה. את היית הטוב שנתן לי
כוח לצאת משם. את גאלת אותי מייסורי ואני אסיר תודה לך על
זה."
הנסיכה חייכה בביישנות.

הוא הציל את נפשה והיא גאלה את נפשו.  והיה ליבם של שניהם טוב
עליהם.