זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות, כמו עלה שנושר ותקוות רחוקות
אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים, אך בחורף הזה כבר לא אהיה
קיים
לאט-לאט השכבות נמסות
בין רוצים, לא רוצים ותפילות אחרונות

  רויטל... היא עזבה בפתאומיות, בלי שלום, בלי להתראות, בלי
חיבוק, בלי כלום. ב-11 בנובמבר, 2002. היא לא עזבה בכוונה והיא
גם לא רצתה לעזוב, אבל הכריחו אותה. מחבל נכנס לקיבוץ שלה,
חמוש בקלצ'ניקוב, מחפש קורבנות... הוא מצא 2 ואז נכנס לבית,
לבית של רויטל. היא ניסתה להגן על מתן ונועם (הילדים שלה)
בגופה, אבל זה לא עזר - הוא רצח את כולם, אחד-אחד...

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כול גשם ראשון
ותחשבו עליי

  יום לפני היה לנו איתה שעור. אני זוכרת את היום הזה ואת
היומיים שבאו אחר כך (היום שגילינו שאין יותר רויטל והיום של
הלוויה). באותו יום שהיה לנו איתה שעור, עיצבנו אותה כול כך,
עד כדי כך שהיא צעקה עלינו (זה אחד הדברים הכי כואבים)... היא
גם שלחה אותנו לצלם ברחבי בית-ספר...

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות
כי זה הקיץ האחרון שלי איתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט-לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

  ביום שגיליתי שהיא מתה, אני הגעתי לבית-ספר שמחה יחסית (כי
זה עדיין בית-ספר, ורק יומיים לפני אני וניקי היינו חברים
רשמית) ואמא שלי באה אליי ושאלה אותי איך קוראים למורה שלי
לתקשורת, אז אמרתי לה שיש שתיים - יוני ורויטל - ואז היא הלכה,
ואחרי כמה דקות אמרו לי שהיה פיגוע ושאני אבדוק במחשב (אני
באותו היום עבדתי במחשבים, כי זה היה יום העבודה שלי), וראיתי
פיגוע במצר, 5 הרוגים, ואני ממשיכה לרדת עם הדף ואני ראיתי את
התמונה שלה ואת התמונות של הילדים שלה ואת החדר עם כול הדם
שלהם, ובהתחלה אני ניסיתי להיות חזקה ולא להתחיל לבכות, אבל
אחרי שעה,אם לא פחות, אני נשברתי לגמרי, והתחלתי לבכות כמו
ילדה קטנה והלכתי לחדר שבו היא לימדה אותנו והיו שם אנשים והם
צפו בקלטות שהיא הופיעה בהן, ואחרי 5 דקות לא יכולתי לראות את
זה, אז ברחתי לבניין שלי ושם היו עוד אנשים שבוכים וגם אחת
החברות שלי (שאחרי כמה חודשים נטשה את בית הספר ומאז נאלמו
עקבותיה), אז הייתי איתם בזמן שהיה אמור להיות שעור ובהפסקות
הייתי עם גולן (שבאותו הזמן היה היחיד שהיה שם בשבילי, למרות
שאף פעם לא דיברנו על זה). אף אחד מהחברים שלי לא שאל אותי אם
אני רוצה לדבר על זה... אף אחד מהם... באותו היום הייתי צריכה
ללכת למסיבת היומולדת של סבא שלי, כי זה היה היומולדת שלו...
אני הייתי בדיכאון ולא דיברתי עם אף אחד והם לא הבינו למה, אז
אמא שלי אמרה להם והם המשיכו כאילו כלום לא קרה... ואז הראו את
זה בחדשות, אז התיישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בזה... וכשכולם
ישבו לאכול, אני צפיתי בהם (למרות שהיתה פיצה ושזה הדבר שאני
הכי אוהבת לאכול, לא אכלתי כי לא היה לי תאבון) והקשבתי להם
והם צחקו על הפיגוע ודברים שקשורים לזה וברחתי משם ובכיתי המון
(אין לי מושג איך הצלחתי לעצור את הדמעות עד אז) ומאז לקח לי
הרבה זמן עד שדיברתי עם האנשים האלה שוב... יום אחר כך הייתה
הלוויה.

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כול גשם ראשון
ותחשבו עליי

  ביום של הלוויה למדנו רגיל, עד שהיינו צריכים לצאת ללוויה.
הוצאנו מבית הספר 3 אוטובוסים מפוצצים עד אפס מקום וגם היו כמה
אנשים שהיו צריכים לעמוד... בלוויה אני הייתי לבד, עד שנשפכתי
על אורי (גם הוא היה לבד). ההספד שגרם לכולם לבכות היה של אבי
(בעלה), בעיקר כשהוא סיפר על הלטאה שמתן ונועם (הילדים שלהם)
מצאו ואז היא נעלמה ונישאר רק הזנב, ואיך שהוא השווה את זה
למקרה שלו - שהוא הזנב ושהם הלב והמוח והעיניים והכול, ושהוא
רק הזנב, או כשהוא אמר שהיא אהבה את כול התלמידים שלה, בלי
יוצא מהכלל, ושהיא הקדישה את הכול לתלמידים שלה (אבל את זה כבר
ידענו), או כשהוא אמר שה' רק בוחן אותם ושמתן ונועם היו
מושלמים חוץ מדבר אחד שזה היה שהם רבו, אבל אז רויטל מצאה את
הדרך המושלמת שהם לא יריבו - היא אמרה להם שיש מלאך ששומר
עליהם ושכול יום שהם רבים אז הוא לא ובימים שהם לא רבים הוא
שומר עליהם, ואז הם הפכו להיות מושלמים, ואז את המבחן שלה,
שכשהם היו אצלו בבית אז היא סידרה את החצר שלהם שהייתה מלאה
בדברים כבדים (והיא הייתה חולה) וכשהם חזרו הם גילו שהחצר
מסודרת, אז הם שאלו אותה איפה הכול ואיך זה שהדברים זזו, אז
היא אמרה להם שהיא הזיזה את זה לאט-לאט ובסוף היא הצליחה, ועוד
כמה סיפורים כאלה... ואז היינו צריכים ללכת לקבר שלה... אני
הצלחתי להגיע באמצע בערך ונדחפתי עד שהגעתי לקבר עצמו ונפלתי
בדרך לשם כמה פעמים מחוסר הכול ומעודף דיכאון ואנשים באו ועזרו
לי (גם כאלה לא ראיתי בחיים שלי). היו שם כול כך הרבה אנשים...
והגעתי לשם והפרחים הציפו את המקום ואחותה צעקה וזה ממש כאב
לראות אותה ככה... בעלה (או חבר שלה, אין לי מושג מה היה הקשר
ביניהם) היה צריך לסחוב אותה, כי היא לא הצליחה בעצמה ללכת...
אני נפלתי שם כשראיתי את כול הפרחים שמחסים 3 קברים ולא הצלחתי
לזוז עד שאורי בא ומשך אותי משם בחזרה לאוטובוס ובדרך ראינו את
אבי (בעלה), ו-2 אנשים היו צריכים לסחוב אותו כי הוא לא הצליח
לזוז, והיה ממש קשה לראות אותו... באותו היום, אחרי הלוויה
(בדרך חזרה עברנו דרך זיכרון), חברים שלי רצו שאני אבוא אליהם,
אבל הם אמא שלי לא הסכימה, אז נסעתי אליהם ביום שאחר כך, אחרי
בית-ספר, ואחד הידידים שלי אמר משהו שממש עיצבן אותי, והיה לי
קשה אחר כך להסתכל לו בעיניים במשך המון זמן...    

תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לחיות?

  אני עדיין זוכרת אותה כאילו היא עדיין כאן כול פעם שאני
נכנסת לחדר שבו היא לימדה אותנו, או סתם בסביבה אני נזכרת בה,
איך שהיא הייתה ביום האחרון שבו ראיתי אותה בחיים - חצאית מיני
אדומה מעל מכנסיים שחורות וחולצה שחורה, סיגריה ביד אחת,
פלאפון ביד השניה, עם האוזניה של הפלאפון באוזן מדברת עם
אחותה, כמו כול יום ב-12 בצהריים, וה'וואלה' הזה שלה בחצי
חיוך, תמיד עוסקת במיליון דברים באותו הזמן ועדיין מצליחה
לעשות את הכול כמו שצריך.

תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים לתופת כמו אל ים
אני ארוץ אז אל האש אם יחזרו משם


מוקדש לרויטל אוחיון ז"ל.

השירים שמשובצים לאורך היצירה: הקיץ האחרון/שפיות זמנית,
לאורך הים/עופרה חזה.